שתי נשים רואיינו אמש על מסך הטלוויזיה שלי. הראשונה, הסנאטורית הילארי קלינטון, התארחה אצל ברברה וולטרס, לראיון הכי תומך ומקבל שהיא היתה יכולה לצפות לו. או שאולי בעצם לזה בדיוק היא ציפתה, כי נדמה שוולטרס, עיתונאית-על משום מה, היתה חביבה כל-כך, לא עיתונאית כל-כך, שאם מחר היה נודע שאנשיה של קלינטון שילמו לה תמורת הפקת התוכנית, לא הייתי מתפלא.
בשלושה מקומות צולמה התוכנית: ראשית בוושינגטון הבירה, בה הועמדו שתי הנשים החזקות והפלסטיות האלה זו מול זו, במן אחווה של כוח. נשים חזקות באמריקה צריכות לתמוך האחת השניה, כי אלוהים יודע שאף גבר לא יעשה את זה בשבילן. אל מול בית הסנאט עמדו השתיים, נותנות גושפנקא האחת לשניה, מאצילות האחת מכוחה אל רעותה. אחר כך הן דיברו במסעדה בעיר הולדתה של הילארי, על אמונה ועל ביל הצעיר. בסוף התנחלו השתיים בביתה של הקלינטונית, כדי לדבר על ביל המזדקן ואשמאותו הציבורית. וולטרס שבה וציטטה מספרה החדש של הקלינטונית, עוצרת בנקודות מפתח ומאפשרת לקלינטונית להשלים את הרגעים הדרמטיים. לא היתה שמץ של חשיפה בראיון כולו. הכל כבר לעוס וטחון. ומי שראה כאן לא יותר מאשר תשדיר שירות למועמדת העתידית וחסרת הכריזמה לנשיאות, כנראה שראה נכון.
ואז הגיעה המנה העיקרית, של הגאולה עם הריבה. גם כאן, למרות העטיפה המחומצנת, לא היה בעצם מאומה. גאולה עמיר היא אישה חזקה אבל יבשת לשון, לגיל ריבה יש יכולת אבחנה של כוכב פעוטונים, והכל היה, איך לומר, מעט משעמם. לא פלא שתוך כדי הצפייה בגרסת ריבה-עמיר ל"אתה מגנה?" המוטח בפניו של כל ערבי מתוקשר השכם וערב, התחלתי להשוות בין שני הראיונות.
כמו אצל קלינטון ווולטרס, גם כאן נדמה ששני הצדדים, יותר משבאו להגיד דבר מה לציבור הצופים בהם, באו לשאוב לגיטמיות האחד מהשני. ריבה, רכילאי בשיקום, קיבל לידיים שלו מרואיינת "רצינית" לשבת איתה על קפה ואסוציאציות (מהר, מה עולה לכם בראש כשאני אומר "לימוזינה"?). עמיר, מוקצה בתהליכי היסתלברטאות ראשוניים, צריכה פריים-טיים, שניה לפני שהיא משיקה רשת גני ילדים אמוניים, או חברת אבטחה, מה שמכניס יותר. לא משנה אילו מילים הוחלפו בין השניים, כל עוד כולם ראו אותם ביחד, כולם כתבו עליהם בבוקר.
אבל אולי יותר מכל, המשותף הגדול בין שני הראיונות היה העדרם של גיבורייהם האמיתיים של הסיפורים. אצל האמריקנים חסר היה אותו נשיא כריזמטי להפליא שכמעט הפיל על עצמו את מלכותו ומשפחתו בשביל מציצה, ובמקומו קיבלנו את הקורבן. בגרסא הישראלית קיבלנו את האם המתחמקת והחצי מתנצלת של מי שבאמת מעניין אותנו. יגאל עמיר הוא החידה שמרתקת אותנו (ומי שטוען שעיסוק ביגאל עמיר הוא פגיעה בזכרונו של רבין, שישתיק את נוכחותו המעיקה), והנסיון לפתור את החידה הזו הוא הסיבה שגאולה עמיר שווה ראיון מלכתחילה, בדיוק כמו שביל קלינטון הוא האיש שמכר להילארי קלינטון יותר ממיליון עותקים מהספר שלה. שתי הדמויות הייחודיות באמת, האנשים משני צדיו של ה"שלום, חבר", נעדרו אתמול מהמסך, ובמקומם קיבלנו את מי שפשוט הכיר אותם מספיק טוב כדי לקבל זמן מסך.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
