שקט. יורים
בניגוד למה שנדמה, צריכים שניים לרצח. אפילו לרצח רבין נדרשו שניים. האחד, זה שמותו ומורשתו וירושתו ואלמנתו ובתו ושמו המוטבע על הרחובות והמוסדות. והשני, זה שרצח. ואם דמותו של המת מוּכרת, או לפחות נחקרת מדי פעם (ואולי גם היא מושתקת ונאנסת, אבל זה עניין לפוסט אחר), הרי שדמותו של יגאל עמיר, עוד מעט שמונה שנים אחרי שהפך לגיבור בסיפור הישראלי, נותרה כמעט בלא בדיקה, חולה צרעת שאיש אינו מוכן לטפל בו.
אחרי הראיון שערך גיל ריבה עם אמו עלו קולות מפוחדים, שגם אם לא אמרו את הדברים במילים המדויקות, טענו כי מתן פתחון פה לסביבתו של עמיר כמוהה כמתן גושפנקא לקיומו. כאילו יצחק רבין נרצח על ידי לא-אדם, על ידי לא-דמות בסיפור הרצח. והרי יגאל עמיר היה כאן.
היו קולות אחרים שטענו כי קיום הראיון דווקא על ידי גיל ריבה יש בה משום השטחת הדיון ברצח רבין, דרדורה לכדי מוצג מתעוות בתרבות הפופ הבולעת הכל ומסרבת לשפוט. אלא שהללו לא הציעו אלטרנטיבה, איש מהם לא אמר לנו לזנוח את הראיון עם גאולה עמיר וללכת לקרוא את הביוגרפיה המרתקת שכתב פלוני על יגאל עמיר. שהרי אין ביוגרפיה כזו, מרתקת או אפילו משמימה. איש, מלבד התמהונים, לא נטל על עצמו את המשימה הזו, המתבקשת מאליה, לספר את סיפורו של הנבל, הרוצח, הגיבור - יגאל עמיר.
את התשובה לשאלת הלמה אין בידי. יכול להיות שאני אנסה להשיג אותה בזמן הקרוב, כי היא מרתקת אותי. אולי זו ישראל שבמצוקה שאינה נותנת לעצמה לחטט בפצעיה, מעדיפה להשאיר את הלכלוך שמתחת לשטיח עד ליום הדין בו יתנער הכל מהכל. אולי קרימת עור, גידים ונשמה תחת השם המפורש של הרוצח יהפוך את הסיפור לברור הרבה פחות. אולי ואולי.
ורק ברור לי שהסיפור של יגאל עמיר חייב להיות מונח מולנו, כי הוא חלק מהסיפור של ישראל, מהסיפור שאסור לנו להפנות ממנו מבט. את יגאל עמיר צריך לכתוב, לפחות פעם אחת, כשם שכתבו את לי הארווי אוסוולד. צריך להבין שבלי יגאל עמיר אין באמת רצח רבין, ובלי רצח רבין, אז מי אנחנו בדיוק, ואיך הגענו לכאן ולעכשיו?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
