בשיטה הזו

איך מקבלים ידיעה לפיה החינוך הציבורי בישראל קורס? לפני הכל, בהפתעה. הרי לא ידענו. אנחנו, הפוליטיקאים, העיתונאים, לא היה לנו מושג. לא אמרו לנו. עכשיו נפציץ את שערי העיתונים בגלוני אדום מבהילים. פי פחת הגיע אלינו! אבוי! מה נעשה?! מי אשם?

טוב, אם תשאלו את גבע קרא-עוז מ-ynet, אז זו התרבות היודו-עברית הארורה. כן, זה הרמח"ל אשם בחוסר יכולתם של ילדי, נערי, ובקרוב גם מבוגרי ישראל בהמוניהם, להביט במילים סדורות ולהבין את פשרן המצטבר. העובדה שבני ובנות ישראל לא קראו את "פואטיקה" לאריסטו, אלא רק תורה שבעל-פה, היא זו שהופכת את שם השיר מהחדש של רדיוהד "2+2=5" לשורה נפוצה במחברותיהם. נו באמת.

הפוסט הזה רוצה להגיד משהו אחר, ולא להתעכב על דבריו המטופשים של קרא-עוז, אבל בכל זאת, כמה מילים. אני את עיקרי הגותו של הרמב"ם נאלצתי ללמוד לבד, בדיוק כמו את עיקרי הגותו של אריסטו מורו. את שניהם לא קיבלתי ממוריי שלי. לכל היותר טעמתי מעט ריב"ז בכיתה ח'. מהיכרותי עם מעט המורים שאני מכיר, הרי שרבים מהם לא היו יכולים להעביר לי את הראשון או את השני. הלוואי וילדי ישראל היו יוצאים עם שליטה טובה בטקסטים יהודיים. מי שיכול להתמודד עם המשנה, יכול להתמודד עם משנתם של גדולי העולם. את חוסר היכולת לזהות ציניות בטקסט - פגם נפוץ בקרב קוראים ישראלים - הם לא קיבלו מעודף של כתבי הרמב"ן.

אז איך כן? בתזמון מופתי, פרסם עיתון "גלובס" בימים האחרונים ארבעה מאמרים פרי עטו של ד"ר דן בן-דוד, כלכלן מאוניברסיטת תל-אביב. בן-דוד מסתובב כבר כשנתיים עם תוצאות מחקרו על מגמות העל של הכלכלה הישראלית בעשורים האחרונים. הרבה חוליים מזהה בן-דוד בכלכלה הציבורית של ארצנו כשהיא מסתחררת מטה, ואחד החמורים שבהם הוא מצבה הנורא של מערכת החינוך הציבורית. כמו שנודע אתמול לציבור הישראלי כולו, האינדיקטורים המקובלים (יכולת קריאה ומתמטיקה) מצביעים על כשל מערכתי מוחלט. הדרדרות ללא מעצור, הנמשכת כבר שלושים שנה (לידיעת מפני האצבעות אל לימור לבנת). כבר שנתיים שבן דוד מצביע על הזוועה שבתוכה אנחנו מסתובבים, ואיש כמעט אינו שומע. קצת ב"הארץ", היתה גם תקופה שציטטו אותו ב"גלובס", עכשיו שוב. איפה "ידיעות אחרונות"?, איפה "מעריב"? ערוץ 2, ערוץ 1 (מלבד עמנואל הלפרין, שכן ראיין את בן-דוד)?

לפני כשנה הייתי בהרצאה של בן-דוד, כחלק מיום דיון על כלכלה וחברה בישראל. בן-דוד הציג את הנתונים הרגילים שלו, שכבר למדתי להכיר מאתרו. אלא שדבר אחד שאמר אז הקפיץ אותי. לטענתו, המידע על הדרדרותה של מערכת החינוך שלנו היה זמין למקבלי ההחלטות במשרד, והם בחרו לגנוז אותו שוב ושוב, להתעלם ממנו שוב ושוב. "חור שחור" היה הביטוי בו השתמש בן-דוד כדי לתאר את המערכת שמקבלת כסף הרבה ומראה תוצאות מעט. בעקבות ההרצאה הצעתי את הרעיון לכמה עורכים שאני מכיר. לא נרשמה התעניינות.

עכשיו תהיה ועדת חקירה. האם העיתונות תדרש לתת את ראשה? האם כשתקרא את דבריו של בן-דוד לפיהם "אנו נמנעים מ'ממוגרפיה לאומית', שתצביע עד כמה התפשט סרטן הערפול. לו היינו לפחות ממששים קצת, היינו מרגישים את מימדיה של התופעה", תבין כי היה זה תפקידה למשש את דפנות התהום? 

משפט אחד ביום: החלטתי, סתם ככה, לסיים רשומה יומית אחת באיזה משפט שלכד את אזני. והפעם, במחווה לגבע קרא-עוז, משהו עברי וישן (תש"ד), של יוסף ליכטנבוים, מתוך מאמרו "לפני ארון הספרים", שבמקרה נתקלתי בו אתמול. ליכטנבוים מתאר תקופה בה אין כוח ורצון לקרוא ספרים, ואז "יש ובשובך מדרך עיפה, או בצהרי-יום יגע במני אדם, או בבוקר המנשב מעונן מתוך שינה כבדת-חלומות, אתה נכסף לשיחה ומבקש בכל זאת להיות יחידי".