היום ה9 לחודש דצמבר 2005. פה בנקודה זאת ממש, הכל נגמר. אנחנו כבר לא נהיה יחד לעולם, ואני לעולם לא אוכל להרגיש את הנשיקות שלו, את העור החלק והחם שלו, את מצמוץ העיניים, השינה, הליטוף, המילים היפות, האהבה.. כאן ועכשיו, אני יודעת שזה נגמר. וזה כואב. מאוד. כי.. אני לא אסתיר את זה, אני עדיין אוהבת אותו, יותר מכל דבר בעולם הזה, ולעולם לא אשכח אותו. הוא היה האהבה הראשונה שלי, הדבר הכי יפה ואמיתי שהיה לי. הוא היה הגבר הראשון שלי. הוא היה הסיבה שבשבילה התעוררתי בבוקר ונשמתי. גם כשלא היינו יחד, החזיקה אותי האמונה שאולי אני עוד אזכה לומר לו שאוהבת אותו, ולחבק אותו בזרועותיי, ולדעת שהוא שלי. וזה התגשם. רק פעמיים. אבל זה קרה. ומפה זה כבר לעולם לא יחזור. ביום רביעי הוא מתגייס. אולי הוא לא יחזור.. אבל הזיכרון עליו ילווה אותי עד דקותיי האחרונות. ואני תמיד אזכור כל נשיקה, וכל דמעה שהזלתי עליו.
היום בערב נחגוג את יום הולדתה של חברתי הטובה ביותר סנופה. אני אשתכר. ואני אלך ליער, ואוציא את הכל. מקווה שלא אפגע בעצמי. כי כל מה שבא לי זה למות. אבל אסור לי. לא סיימתי את יעודי בעולם. ויכול להיות שאני מתישהו אזכה לחוות משהו שישתווה למה שהיה לי איתו. ויכול להיות שלא.. אבל הכל לטובה, נכון?
אני מפחדת
מתי זה יגמר? האם הסבל האינסופי יגמר מתישהו?
זכרונות..
טוב מספיק! די!! תפסיקי!! אין אותו!!!!!!!!!!!! אין אותו יותר!!!!!! ולא יהיה!!#%%!!!!!!!!!#VV
עכשיו זה הוא, ואני.
זהו הסוף. 9.12.05. 15:52. הסוף..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
