אם מישהו היה מעיר אותי באמצע הלילה,

ושואל "איזה יום היה היום הכי כיף, נהדר, משמח בחיים שלך?"

בלי לחשוב, בלי, הייתי עונה לו

"ה- 03.10.2004"

אוי אני לא הולכת לשכוח את היום הזה, בחיים לא.

אני וגיל [חבר שלי :P] החלטנו לצאת מגבולות ירושלים ולפרוץ אל העולם האמיתי,

טוב נו, ת"א.

..

תשע בבוקר כבר היינו במכונית של ההורים שלו, נוסעים אל כיוון התחנה המרכזית.

נפרדנו מהם.. הלכנו לקנות כרטיסים והתיישבנו על אוטובוס.

נסיעה ארוכה, אבל ת'אמת.. מי שם לב?

הזמן פשוט רץ. שאני איתו, זה משהו לא נורמלי.. מה שלי נראה כחצי שעה מסתבר להיות לא פחות משלוש שעות (!!!!!)

אז הגענו לת"א.

The BIG City

מחפשים מונית שירות.

פויה ערסים! פויה!

למה כל נהג מונית בת"א חייב להיות ערס מצחין?

עד שמצאנו מונית שמגיעה לדיזינגוף סנטר.. פרוייקט. כל אחד שולח אותנו אל מונית אחרת.. נראה לי עברנו את כל המוניות שם עד שהגענו למונית שמגיעה ליעד הרצוי.

דיזי. דיזי דיזי דיזינגוף סנטר, מקום סימפטי ביותר, רק... למה הוא בנוי עקום?

שאני הולכת שם יש לי הרגשה של חוסר שיווי משקל.. או שזו רק אני? (:

קנינו לנו שם שטויות, עשינו לנו פדיחות [ניסיונות כושלים שלי להפיל אותו], וכבר היינו מוכנים לצאת.

היעד הבא: ים.

הו י(א)מי י(א)מי י(א)מי ים.

ממ. כן, היו קשיים למצוא אותו, משום מה הסתבכנו (אולי כי.... הכנסתי אותנו לאיזו סימטה?

מה? השלט כיוון ישר אל תוך הסימטה!! שילוט ישראלי) למצוא אותו.

אך בשעה טובה ומבורכת, אכן הגענו אל הים.. מיד קיפצנו בדילוגים ובששון אל תוכו.

היה אדיר.

א-ד-י-ר.

לא זוכרת אי פעם שנהניתי ככה בים.

היו כ"כ הרבה קטעים מצחיקים וכייפים, שאני כבר לא זוכרת אותם

שכבר נמאס לנו מהים, ונהייה שם קר, הלכנו ל'תפוס' שמש, בצל \:

באיזשהו שלב, החול בפה נהייה פחות סימפטי והחלטנו שיש לנו מספיק זמן גם להגיע לעזריאלי.

אספנו את חפצנו, והחלנו לצעוד לקראתו,

למרות שתכלס.. לא היה לנו שמץ' של מושג איפה הוא. אבל למזלנו, הוא יודע לשאול אנשים שיכוונו אותנו, לא כמו אנשים אחרים אחמ אני אחמ. אחרי דרך דיי ארוכה ראינו אותם.

מגדלי עזריאלי, כ"כ יפייייים.

אני זוכרת שמתישהו אמרתי לו "אחרון שמגיע הוא דג מלוח" והתחלתי לרוץ אבל כבר אין לי מושג מתי ולמה.

בעזריאלי הסתובבנו להנאתנו בין חנויות פאקצתיות למדיי (מה? זה כיף. מוי כיף?) ואפילו קניתי לו בלון, מיוחדמיוחד! וכל ילדי הקניון הסתכלו עלינו בקנאות ובטוח סיננו קללות שסובבנו את הגב כי הם חפצו בבלון לעצמם.

יצאנו אל המרפסת, גג, מה שזה לא יהיה...

מדהים, כל הנוף.. מתחתיך, פרוס.. זה היה יפה.

מאוד

מאודמאוד.

אבל אז.. אז כבר השעון תיקתק... והראה לנו שכבר שמונה ורבע, ושוב נזכרנו איך הזמן רץ שאנחנו ביחד \:

היינו צריכים לחזור.

והיום המושלם הזה נגמר,

אבל.. אבל.. הוא בחיים לא ישכח.

כי, הוא היום הכי כיף, נהדר, משמח בחיים שלי.