הפעם זה באמת קרה, אחרי תשעה חודשים ושלושה ימים של המון אושר וגם קצת חרא, זה נגמר.
אני אשרוד, אני אמשיך לחיות, אני אמשיך להתגלגל, אני חזקה. יותר חזקה ממה שנדמה לי.
קשה לי להבין איך דבר כל כך יפה, הופך לכזה כיעור. יש גבול דק בין אהבה לשנאה וכרגע אני ממש שונאת אותו. לאיש הזה, שפעם קראתי לו קסם, אין שום קשר לקסם. קסם היה מסתכל עלי בעיניים כלות ואומר לי שאני מדהימה. היום, כשאני מביטה בעיניי האיש הזה, קסם כבר לא נמצא שם.
הוא לא אוהב אותי יותר. הוא לא רוצה להיות איתי.
הוא רצה לעשות את זה בעדינות, אז הוא חיכה עד תום תקופת המבחנים שלי. הוא התנהג כאילו הכל בסדר, אבל אני חשתי בזה. חשתי בחוסר העניין שלו בי, בחוסר החשק המיני, בחוסר. המון חוסר.
אני טוטאלית ואמיתית ואוהבת וסקסית ואינטיליגנטית וכן, אני מדהימה. יום אחד גם יהיה מי שיעריך את זה, יתפוס אותי בשתי ידיים ולא יתן לי ללכת.
זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל הוא יתחרט על זה. יום אחד הוא יבין איזה דבר ברח לו מבין הידיים והוא יצטער נורא. אני, לעומת זאת, אסתכל אחורה ואומר "יופי, הגיע לי יותר מזה. הרבה יותר מזה."
אתה שם, כן, האיש שהיה פעם קסם שלי, אני יודעת שגילית ואני מבקשת שלא תקרא פה יותר. תכבד אותי ואל תכנס לפה יותר בחיים שלך. את כל מה שהיה לי לומר לך, השארתי מוכתם בדמעותי על שולחן המחשב.
אה, ובבקשה אל תגיבו. אין לי כוח לענות לסמיילים עצובים וקלישאות ריקות מתוכן. יש לי המון כאלה משלי. תבינו אותי בבקשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
