היה היתה פעם פינה מדהימה, שרק בגללה קראתי את סופשבוע של מעריב, קראו לה פינת השלולית. היא היתה בסך הכל חלק קטן בטורו הפוליטי-עד-מאוד של מאיר עוזיאל. אנשים היו שולחים לו את סיפורי האהבה שלהם, לפי חוקיות האגדה (נסיכים, צפרדעים וביצות). הייתי מכורה ובתור מכורה אמיתית שגם חוטאת בכתיבה אובססיבית, גם שלחתי לו כמה פינות. שתי פינות שלי פורסמו ותקופה מסויימת אפילו התכתבתי עם עוזיאל, הוא החמיא לי על הכתיבה והרגישות שלי ואני התרגשתי כל כך. מאיר עוזיאל כבר איננו עוד במעריב והפינה שלי חסרה לי עד מאוד, אז החלטתי לכתוב אותה פה.
דווקא רציתי לכתוב אותה עכשיו, אבל משום מה היא לא זורמת לי. היא עוד תגיע בימים הקרובים.
ולעניין אחר, אבל כמובן באותו הנושא, אמש היתה לי הארה. טוב, זה לא בדיוק אמש, אלא הבוקר ולא בדיוק הארה, אלא תובנה שכזו. פתאום הגעתי למסקנה שבאמת יותר טוב לי בלעדיו, לא כקלישאה או נחמה עצמית, אלא באמת. ישבתי וחשבתי על כל מה שקרה והגעתי למסקנה שככה הכי טוב. אני לא רוצה לחזור אליו, אני רוצה להתגבר עליו.
איפשהוא בין הלילה לזריחה, ידעתי שהפרידה הזו הפכה להחלטה משותפת. הוא לא מסוגל לתת לי את מה שאני רוצה וזקוקה לו. יותר טוב ככה.
החלטנו להשאר בקשר. לא כרגע, כי זה קשה נורא לשנינו, אבל בגדול אנחנו רוצים להיות חלק מחיי השני. אני נורא שמחה על זה, תמיד תהיה לי פינה אליו. אני פשוט כזו, מי שנכנס לי ללב, לא יוצא ממנו בקלות. אני תמיד אוהב אותו, רק אחרת.
בינתיים, אני נוסעת לאסוף את כל הדברים שלי מהדירה שלו. זה כל כך מוזר לי, הדירה הזו היתה הבית שלי במשך 9 חודשים וצ'ופצ'יק. יחד עיצבנו אותה, ניקינו אותה, בישלנו בה, עשינו אהבה בכל פינה, רבנו והתפייסנו.
רק שהדירה היא שלו ואני כבר לא. נעבור גם את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
