"בלי לומר מילה..."

הפעם באמת.

בעצם מאז שנפרדנו, לא ממש נפרדנו. המשכנו לדבר מדי כמה ימים, שיחות ארוכות, מכסים את כל האירועים שקרו בזמן שלא דיברנו. המשכנו להפגש, לרוב לא במכוון ופעם או פעמיים כן. כשנפגשנו במכוון, גם עשינו דברים שבני זוג עושים.

הוא התקשר אתמול. אמר שהוא לא יכול להיות איתי בקשר, שהוא בעצם לא סוגר את זה, שהוא ממשיך להתנהג כאילו אני החברה שלו. ניהלנו שיחה של שעה ועשרים דקות. סירבנו להרפות מהשיחה האחרונה.

וזהו. אין קסם בחיי יותר. בשום צורה.

רע לי וקשה לי. אולי זו אני הפסיכית, אבל רציתי אותו בחיים שלי, בכל צורה, גם כידידים. במשך 9 חודשים הוא היה הכל, חבר, מאהב, כתף תומכת לבכי, מעודד ושמח בהצלחות. פתאום לקחו ממני את החבר והמאהב, אבל למה לקחת את הכל?

יש לי חור גדול בבטן, חור של בדידות. לא משנה כמה אנשים אוהבים ישנם סביבי - הוא איננו ולא ישוב. גם אם נחזור להיות בקשר, זה יהיה ממרחק של זמן ארוך והמקום היפה שיש לנו אחד בחייו של השני, ייעלם.

כשדיברנו, סקרנו את כל תהליך הפרידה והוא הזכיר גם אופציה שבה כשלא אהיה יותר בחייו, הוא ירצה אותי בחזרה. אני לא יודעת מה לחשוב על האופציה הזו. מצד אחד, אני כל כך רוצה שזה יקרה, אני רוצה שהוא יחזור להיות איתי, להיות הקסם שלי. מצד שני, אני יודעת שאסור לי לטפח תקוות, אסור לי להשלות את עצמי. אני חייבת להמשיך הלאה, אבל אני לא בטוחה איך עושים את זה.