אין לי על מה לכתוב, אבל אני חשה צורך אדיר לעשות זאת. החור בבטן פעור ומדמם והימים חולפים בריקנות משוועת. עוד יום שקמתי בו בצהריים, עוד יום שמהצהריים עד עכשיו כבר עישנתי בו כמעט קופסה, עוד יום בלעדיו.
אני כל כך רוצה להאמין לדברי המכשפה, אבל זה קשה. חוצמזה, גם אם היא צודקת, הרי מדובר בשלושה שבועות של המתנה, של הקפאת הלב והרגש, של הסתובבות בתוך הכלום שאני חיה בו כרגע. אני לא יודעת לחיות ללא רגש, לא מכירה חיה כזו.
הקסם ואני ניהלנו כמה שיחות בעקבות שיר של אלאניס על אהבה ללא מחוייבות, שאינה תלויה בדבר. אמרתי לו שאינני מאמינה שקיימת אהבה כזו בין גבר לאישה, רק בין הורים וילדים ושאר ירקות. עכשיו אני מתרגלת אהבה כזו, אהבה שבה אין צורך לראות אותו, להרגיש אותו, לדבר איתו. אני מנסה לדמיין שהוא נסע רחוק ושאין שם טלפון או אינטרנט, אפילו לא עט, נייר ובול. פורטיסהד זועמים בהופעה חיה דרך הרמקולים ואני נזכרת, נזכרת שהוא פה, ממש קרוב וכל כך רחוק.
אהבה (רומנטית) שאינה תלויה בדבר, אין חיה כזו, אבל אני אמציא אותה. קסם טען שזה שאתה אוהב לא תלוי באם מחזירים לך אהבה, אני אמרתי שקוראים לזה אהבה נכזבת. הוא גייס לעזרתו את הסרט "אדפטיישן", בו אחד הגיבורים מסביר לאחיו שלא הפריע לו שהבנות צחקו עליו בבית הספר, מה שחשוב הוא שהוא אהב אותן וחוץ מהאהבה הזו - הוא לא זקוק לכלום, אפילו לא לפידבק. נדמה לי שבעברית קראו לזה משוב, מילה מוצלחת בהחלט.
למה אני זקוקה למשוב? אני הרי יודעת שהוא אוהב אותי, אולי לא לאורך זמן, אבל בינתיים כן. מאוד. אני יודעת שקשה לו בלעדיי, שהוא נאבק ברגשות שלו יומיומית, אני יודעת. ועדיין, זה לא מספיק.
יש לי שני גמדים על הכתפיים, אחד צועק עלי לרדת מזה ולעבור הלאה והשני, הוא לוחש לי בקול רך "אל תפסיקי להאמין באהבה הזו, אל תפסיקי", הוא מגייס לעזרתו את דברי המכשפה ומתחנן שאמשיך לחכות.
התלמידה שלי חזרה מהחופשה המשפחתית שלה בשבת, היא לא יצרה איתי קשר ואני לא טרחתי לבדוק למה. מהבר קיבלתי חופש מפתיע בסוף השבוע, מה שהוביל אותי לברוח מפה לשבת. נראה לי שזה מה שיציל אותי מעצמי, מהמחשבות שחופרות לי בחור ההוא בבטן, זה שצועק ומדמם. אולי אפילו הגמדים יסתמו את הפה.
צפון הארץ - היר איי קאם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
