בניגוד למגמה הרווחת של חידושי חטיפי שוקולד, ניגשתי אל הפיצוציה הקרובה לביתי ורכשתי לי טעמים מהילדות. בשלל: טעמי, טוויסט, טורטית וכיף כף. את חלק מהטעמים האלה כנראה שהייתי צריכה להשאיר בילדות. הטוויסט היה יבש ומגעיל כמעט כמו הטורטית, על כיף כף נותר לי לומר שהמקור יותר טוב אבל הטעמי, אוי הטעמי, קראנצ'י, עסיסי ומלהיב. הלאה פסקי זמן מהונדסים! הידד לטעמי!
השבוע יצאתי לסיבוב בקניון, חמושה בשני כרטיסי אשראי ((יש לי לאומי קארד חדש) ובחשק עז לבזוז חנות או שתיים. יצאתי בידיים ריקות! (גופייה אחת מזארה זה לא נחשב). אין לי מושג איך זה קרה, בחיי. הקניון ידוע כאחד מהמשובחים, יש בו את כל החנויות האהובות עלי ואפילו לא היה צפוץ מדי. נותרה רק מסקנה אחת, המבחר אשם.
אני בחורה נורא מרובעת. מרובעת בצבעים, מרובעת בגזרות ומרובעת באופן כללי. מי לעזאזל המציא את המכנסיים עם החיתול? יש לי כמה שרוואלים כאלה, אבל על מכנס מחויט? מה עבר להם בראש?
וכל מכנסי הברמודה האלה גם לא ממש קשורים למציאות. גועל נפש!
כל מה שכן מצא חן בעיני היה יקר ברמה שלא הצלחתי להביא את עצמי לגהץ את הכרטיס לכבודו. נזכרתי למה אני שונאת שופינג - אני פשוט ענייה מדי לעומת הטעם היוקרתי שלי.
בעניין קצת אחר, דברים זזים, הזדמנויות צצות אבל בפועל כלום לא באמת קורה. בפועל אני עדיין ממלצרת ושונאת כל רגע. אני לא מבינה, אם זה מריח כמו שינוי, נראה כמו שינוי וזז כמו שינוי - אז איפה הוא לעזאזל?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
