את השבוע התחלתי עם אף נוזל ותחושת צריבה מעיקה בגרון. בערב יום ראשון כבר שכבתי מסמורטטת על הספה בבית אבאמא, מוקפת בכוסות תה, ניירות טישיו משומשים ותרופות שונות ומשונות. ביום שני אילצתי את עצמי לבעיג לשיעור אחד, יחיד ומיוחד וגרמתי למרצה להרשות לי לסיים איתו הסמסטר, למרות שזו הפעם הראשונה שהוא זוכה לראות את זיו פניי. דוז פוואה!
אוניברסיטת דוסלנד ארגנה לי היום יום חופש לשם החלמה זריזה, בדמות יום צום לכבוד י' בטבת. אני לא יודעת מה עשו שאר הסטודנטים, אבל אני בהחלט העברתי אותו בתענית קשה. את רוב היום ביליתי ביללות רמות על מר גורלי ותיזוז הוריי המסכנים לשם טיפול בבתם הגוססת בטרם עת. לרופא המשפחה לא טרחתי ללכת, כי אין לי חום ולא ממש בא לי להתמלא באנטיביוטיקה ללא סיבה ראויה.
קסם קבור בעבודה ולא ראיתי אותו מאז יום שבת. החדשות הטובות הן שהוא הצהיר כמה שהוא מתגעגע אלי, חידוש מעניין ונפלא. בינתיים, התחלתי לנבור בגוגל כדי למצוא חומר לעבודות הטורדות את מנוחתי וגיליתי שאני אפילו לא זקוקה לספרייה. יחי גוגל!
במסגרת סידורי היום יום שלא יוצא לי בדרך כלל לעשות, ביטלתי את המנוי לנשיונל ג'יאוגרפיק כי אני פשוט לא מספיקה לקרוא אותו וגם די איבדתי עניין והשלכתי את מיטב כספי על מנוי סטודנטים בקאמרי. 3 הצגות זוגיות, בשורות מחורבנות למדי, במחיר מבצע של 99 שקלקלים ואיזה אלף נקודות בישראכרט (שמאוד הופתעתי לגלות שיש לי).
האינסטלטור יגיע מחרתיים והדיירים המעצבנים יהיו מרוצים ונסגור את החתימה המחודשת הזו סוף סוף. בתקווה שזה יהיה חידוש החוזה האחרון שלהם ואני אהיה הדיירת הבאה שתכנס לשם. לו יהי...
הייתי שולחת לכם נשיקה, אבל מכיוון שאני משמשת כבית גידול לחיידקים תצטרכו להסתפק בחיבתי העמוקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
