"בלי לומר מילה..."

אויש, יש לי כל כך הרבה לספר. זה כל פעם קורה מחדש, אני מתרוצצת, עסוקה, כשיש לידי אינטרנט אז ישנן גם עיניים זרות וכו וכו. בסוף אני מגיעה למצב שיש לי המון לספר ואני כבר שוכחת מה לעזאזל רציתי להגיד.

הקסם שב מארצות הנכר במצב רוח מרומם וחמים למדי. באופן שמאוד לא הולם את התנהגותו בימים כתיקונם, הוא סיפר שוב ושוב כמה הוא חשב עלי וכמה הוא התגעגע. ואני? אני נמסתי, אלא מה. הוא אף השלים בהצלחה יתרה את המשימה שהטלתי עליו (למצוא לי כובע ממש מטופש) ואף הגדיל לעשות והכפיל את ההזמנה. מה שאומר שעכשיו יש לי 2 כובעים מטופשים חדשים. אחד מהם אפילו הולך בול עם הצעיף שאמא סרגה לי והעיר שושן צהלה ושמחה.

אמש הלכנו למסיבת יומולדת של אנשים שאני לא מכירה, הזדמנות טובה להתחבא בפינה לעשות קולות של שטיח. מצעד שלם של פקאצות טרח לגשת ולספר לי כמה הבחור שלי מקסים (בחירה מעניינת של מילים, האם הן יודעות את כינויו הסודי?!) וכמה שאני ברת מזל (טפו-טפו-קיש-קיש-ברא-חמסה-חמסה-שום-בצל). אפשר לומר שהפסקתי להתחבא בפינה והתחלתי להשמין מנחת (ומהכיבוד). המוסיקה היתה מזעזעת וחוץ ממנת הנחת היומית די סבלנו, אז הלכנו הביתה לבצע את זממנו אחד בשנייה.

בעניין הזה, אגב, אני חייבת לציין שאם היה לי מושג קלוש לגבי התוצאות, אזי כבר מזמן הייתי שולחת אותו לאנשהוא לכמה ימים...

ובמעבר חד מאין כמוהו, היום היה היום האחרון לסמסטר הראשון שבו אני מתפקדת כסטודנטית מהמניין. בינתיים אין לי מספיק זמ לנשום כדי לחשוב על הרשמים שלי, אבל אני בהחלט יכולה לומר שזו עבודה לא קלה כלל וכלל. זה לא שהתיישרתי לגמרי ואני עדיין לא מתעוררת לשיעורים מסויימים וגם קצת מעופפת באופן כללי, אבל אין ספק שהתחלתי לתפוס קצב לא רע בעניין הזה. היום אפילו ישבתי בספרייה ולמדתי מה עושים במקום הזה. היה מרתק.

אגב ספרייה, למישהו יש רעיון לתירוץ שיציל אותי מקנס על אי-החזרת ספר (שניים, ליתר דיוק) במשך שנתיים?

עוד עבודה הסתיימה לה והוגשה כלאחר כבוד למרצה. בחודש הקרוב מצפות לי עוד 4 כאלה, מלוות (כדי שלא ישעמם להן) ב-4 בחינות. 3 בחינות הן קישקוש מוחלט שאני לא מתכוונת לבזבז עליו יותר מחצי יום, אבל סטטיסטיקה מפחידה אותי נורא. במצב רגיל, הייתי מתחילה לבנות על מועד ב', אבל במרץ כבר מצפות לי זוועות חדשות אז אני אשתדל להמנע מכך.

כמו שסיפרתי לכם בפתיחה, יש לי אלפי תירוצים לסיבות שבגללן אני לא מבלה פה הרבה ובכלל הרגלי השימוש במחשב שלי השתנו לחלוטין, אבל האמת לאמיתה היא שאין לי חשק. הסתכלתי על ינואר ונראה לי שזה החודש הכי עלוב בבלוג מאז פתיחתו הצולעת. רק שתדעו שאני עדיין אוהבת אתכם. עד מאוד.

שיהיה לנו חודש פורה. אינשאללה.