אין קסם יותר. חוסר הוודאות, חוסר הביטחון וחוסר התיאום בינינו גמר אותי ואני גמרתי אותנו.
לא שידעתי למה לצפות, אבל לא ציפיתי שזה ילך כל כך חלק. חשבתי שהוא לא ייתן לי ללכת בכזו קלות, חשבתי שהוא יצעק, יבכה, ידרוש ממני לא לוותר עלינו. אני יודעת שהוא הרבה יותר שקול ממני, הרבה יותר מאופק. אני יודעת שההגיון אומר שאם אני עוזבת אין לו מה לומר כדי לשנות זאת, אבל אם (ליתר דיוק, כש..) המצב היה הפוך - אני נאבקתי על הקשר הזה, על האהבה הזו. נאחזתי בו חזק וחרקתי שיניים ורציתי כל כך שזה יקרה.
אני עדיין מקווה שאיכשהוא, במגע קסם, הכל יסתדר ונחיה באושר ועושר לנצח. אני יודעת שזה אדיוטי, אני יודעת שזה פטתי, אני יודעת הכל, אבל כל כך קשה לוותר על אהבה כל כך יפה, כל כך אמיתית.
אני כמעט ולא בוכה יותר. אני חיה באופן אוטומאטי, עוברת עוד יום ועוד אחד ומנסה להחזיק. אני מרגישה שהכל מת בתוכי. התחלתי עבודה חדשה אתמול וזה עזר, עזר לי לחשוב על דברים אחרים. בערב, בבית, על כוס קפה, אני יושבת עם מחשב סגור וטלביזיה סגורה ומביטה בקירות. אני כבר לא חושבת, אני אטומה, אני אבודה.
החיים ימשיכו, אני יודעת, יהיו עוד אהבות ועוד גברים. אני מכירה את כל הקלישאות בעל פה, אבל זה פשוט לא מעניין אותי. קסם מעניין אותי. מה הוא עושה? מה הוא חושב? איך הוא מרגיש? איך הוא מעביר את היום? את הלילה?
אני לא רוצה לחיות בלעדיו וזה כואב נורא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
