"בלי לומר מילה..."

ואני? עובדת כרגיל. אבל לפני זה, המסיבה. הכנתי כמות אוכל שלא מביישת אוגדה של צנחנים, התקלחתי, התלבשתי, התייפיפתי וחיכיתי. חיכיתי וציפיתי, פלאשבק של מסיבת כיתה בכיתה ה' היכה בי בכל עוצמתו והחששות שהתסריט יחזור על עצמו (אני, לבד, מחכה במסיבה ואיש לא בא) כבר התחילו לעלות. הקסם הרגיע אותי בבטחון והתחלנו להמר על האורח הראשון. כשנשמעה הדפיקה המיוחלת (הפעמון מקולקל, זה בטו-דו ליסט), באיחור של כשלושת רבעי השעה, נפלטה ממני אנחת רווחה בלתי מורגשת ושנינו הפסדנו בהימור.

מהשעה 17:45 ועד 23:30, אנשים הגיעו והלכו, היה כיף לא נורמלי, כולם תיקשרו אלה עם אלה והפולניה שבי נרגעה סופית רק כשכל הכלים היו נקיים. קרסנו למיטה וקמנו ליום חדש - הסילבסטר, AKA ערב השנה האזרחית אינעל אביה.

חוצמזה שזה היה יום ראשון, יום שנוא לחלוטין על יהודים באשר הם (חוץ מאלה שבאשר הם - לא עובדים ביום ראשון), כמובן שעבדתי כפולה. קרי, משמרת במשרד עד הערב, התארגנות קצרה ויאללה למלצר.

כמו בכל יום מיוחד שכזה, המקום נשטף במה שאני אוהבת לכנות: הזבל מהרחוב. הזבל מהרחוב השתלט על כל חלקה פנויה במקום, הזמין מעט מאוד ותיזז את המלצריות לבלי הרף. השיא היה השולחן האחרון, הם התחילו שניים, גדלו לארבעה ולפתע היו שם יותר משמונה אנשים. הם שתו יפה והיו חמודים עד מאוד ולכן פינקתי אותם 3 (!!!) פעמים, צעד מפרגן במיוחד מצדי. בשעת הגשת החשבון נותרו חמישה: שניים מתחרמנים בשירותים, שניים מתחרמנים בחוץ ואחד מעולף על השולחן. כשהגיע החשבון הם נשתלו בתדהמה (לאחר שסיימו עם עיסוקיהם המיניים והאור כבר הפציע בחוץ) ולא הבינו איך החשבון כל כך גדול (מממ... אולי כי זה מה שקורה כששמונה אנשים שותים כמו חיות?!). כמובן שאיש מהעוזבים לא טרח להשאיר להם את חלקו בנזק והחשבון נחלק בין שני גברברים בלבד, כי הם לא הצליחו להעיר את השלישי. מיותר לציין שהם לא הותירו לי אפילו 10%, זה היה יותר קרוב ל-6%. זאת לאחר התרכזות מלאה רק בהם, הבאת כל דבר לשולחן בזמני שיא (בל נשכח שהיה ערב עמוס משהו), יחס אישי וחם וזכירת שמותיהם של כל החארות שהשתתפו בהילולה.

כשהם הלכו, הם באו לומר לי בחביבות שנה טובה ושלום, ואני הייתי קרירה ומגעילה, כיאות. הם ציינו שהחברים שלהם דפקו אותם בכסף ואני אמרתי להם שהם דפקו אותי בכסף ואיחלתי להם ש-2007 תמשיך כמו שהיא התחילה להם: בדפיקה בתחת!

בכולופן, שנה חדשה. הכל קצת מבולגן כרגע, אני בדיכאון הרגיל שלי. קשה לי לצאת מהמיטה בבוקר, רוב הזמן אני לא מתעוררת לשיעורים ואת הערבים שלי אני מבלה בבהייה במחשב או בטלוויזיה, נראה לי שהעבודה היא הדבר היחיד שמחזיק אותי מאופסת.

2007 תהיה שנה של התאפסות, אני החלטתי. שנה שבה אני אקום לשיעורים, אצליח במבחנים, אגיש עבודות סמינריוניות מעלפות ומצטיינות ואסיים עם התואר המזוין הזה. אני רוצה תואר שני בשנה הבאה, אני כבר יודעת איפה ובמה וכנראה שיש לי אפילו את הנתונים להתקבל אליו (כרגע יש לי, צריך רק לשמור עליהם ורצוי גם להעלות ממוצע).כרגע נדרשים בדחיפות: אמצעי מימון לתואר הבא, אנרגיה ומרץ, ואז הכל יסתדר.

טיפים ועצות כיצד להרים את עצמי מהרצפה או מדוע הכל מרגיש קקי - יתקבלו בברכה.

ב-2007 אני רוצה: להיות אקדמאית (סוף כל סוף, סוג של ימות המשיח), לבלות את יום ההולדת שלי בחו"ל (כבר כמעט 5 שנים לא יצאתי מהארץ, אז מה אם אין לי כסף? תמיד לא יהיה לי כסף!), להמשיך לחלוק את חיי עם הקסם בעונג רב ואולי אפילו לקחת את היחסים שלנו קדימה.

ולכם יקיריי, תודה על כל שהייתם בשבילי ב-2006, שתהיה לכם שנה יותר טובה והמון המון אושר.