"בלי לומר מילה..."

ב-1 למרץ אני בלונדון. עד אז אני משננת את זה לעצמי כמו מנטרה וסופרת לאחור בייאוש קל.

מקבילתי בעבודה פוטרה ועפה הביתה עוד באותו היום ומאז אני טוחנת. מלבד יומיים רגועים יותר בשל בחינה (שתכף נעסוק בה באריכות) אני עובדת את שתי המשמרות בכל יום, מה שאומר שאני בעבודה מעשר בבוקר עד שמונה בערב. אולי לא את כולכם זה מרגש, אבל בל נשכח שאני אמורה בזמן הזה להכין שתי עבודות לא קטנות ולהתחיל לעבוד על שלישיית הסמינרים המזוויעה שלי. אה סליחה, וללמוד לבחינות. את סופי השבוע שלי אני עדיין מעבירה בהגשת דרינקים ללקוחות מעצבנים. לפחות אני מתנחמת במחשבה שעד סוף חופשת הסמסטר יהיו לי עדיין את כל העבודות על הראש, אבל לפחות יהיו בכיסי קצת יותר שקלקלים להמיר לפאונדים.

(עוד קצת, רק עוד 31 ימים לבירה האנגלית המפונפנת. עוד 31 יום אני על מטוס אל-על להית'רו, רק עוד קצת.)

המבחן של השבוע שעבר היה מחריד. 14 אנשים בכיתה וכל אחד כתב משהו אחר בתכלית. זה היה המבחן הכי מוזר שהיה לי אי פעם, אצל המרצה הכי לא ברור והכי תובעני שנתקלתי בו בשנותיי האקדמיות (וכולם יודעים שיש לי כמה וכמה כאלה).

אם השבוע לא היה מספיק גרוע, כדי לפתוח את סוף השבוע, את ארוחת הערב השבועית קטע וויכוח סוער ביני ובין אימי הורתי שתחייה. היא החליטה להזכיר לי בנאום קצר סטייל קצב את כל הטעויות שעשיתי בשנים האחרונות, בדגש על הרומן הארוך שלי עם האקדמיה. כמובן שהזכרתי לה שאני יודעת להלקות את עצמי לבד ולא זקוקה לעזרה, כמובן שיצאתי בטריקת דלת, כמובן שהלכתי הביתה לבכות וכמובן שהיא הצליחה לגרום לי להרגיש רע על זה שהיא מרגישה חרא עכשיו. כשרון מולד מפולניה.

ועכשיו, לשיא של השבוע, יאללה ראבוטה. טפי כס'אמק! 

(רק עוד 31 יום, רק עוד 31 יום, רק עוד 30 ימים וחצי...)