אני לא יודעת אם זה החופש באופן כללי או תאילנד באופן ספציפי שעושה לי נעים כזה בפנים. הנופים קסומים, האוכל מעולה, האווירה שקטה ונעימה (כל עוד אתה נמנע מגסטהאוסים של ישראלים - תזכורת לעצמי, צ'ק אאוט מחר בבוקר) והאנשים פשוט יפים. יפה להסתכל עליהם, כולם מחייכים אליך ברחוב, גם אם הם לא רוצים למכור לך משהו, וכל החיוכים האלה פשוט עושים לך חשק לחייך אליהם בחזרה. אני חושבת שזה הקסם האמיתי בטיול הזה - אני מחייכת בשלושה ימים כמו שלא חייכתי בשנה האחרונה. אני חושבת שקראתי פעם איזו כותרת מפוצצת על מחקר שקבע שהחיוך הוא טוב לבריאות, או שאולי זו היתה פרסומת, או שאולי זה בכלל היה על צחוק, אבל אני נשבעת לכם שזה עושה טוב על הנשמה.
חיפשתי קודם עט, כי היו לי מלא מחשבות לכתוב ואז נזכרתי שיש פה אינטרנט, ויש לי בלוג, ובכלל עט ונייר זה כל כך מיושן...
כבר הורדתי פה שני ספרים ונהניתי משניהם עד בלי די, מה שמוכיח לקסם לא לגחך כשאני חוזרת מצומת ספרים עם חמישה ספרים לטיול ותוהה אם זה יספיק לי. הראשון היה "מחברת המילים הקשות" של שלומית אברהמסון והשני היה "צימר בגבעתיים" של אשכול נבו, אולי כשנשוב אני אפרסם ביקורת מפורטת. הם גרמו לי לחשוב שאני כבר לא קוראת כמו פעם, וחבל, כי אני כל כך אוהבת לקרוא, בעיקר כשחומר הקריאה משובח. חוץ מזה, נזכרתי שאני גם אוהבת לכתוב, ושגם את זה אני כבר לא עושה.
פעם חשבתי שכמו שעברי לידר שר, כשטוב לי אני לא יכולה לכתוב. היום אני מבינה שטוב לי רק כשאני כותבת (ולא, לא מדובר על סמינרים). אני צריכה לפרוק, אני צריכה לרשום את המועקות שלי ולפזר אותן דרך הכתיבה. אני צריכה להבין את מה שעובר עלי ולמצוא את התשובות בבלוג, או במחברת, או בשירבוטים קטנים בזמן השיעורים. עדיין יש לי מה לומר, מה לעכל ומה להחליט. אז כמו החלטות לשנה החדשה, אני אתחיל לי החלטות ליום שאחרי ירח הדבש, לחיים עצמם.
החלטה ראשונה: לחזור לכתוב, לא משנה איך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
