"בלי לומר מילה..."

בתהליך שגרתי ופעוט גיליתי על עצמי דבר נורא ואיום - אני לא מסוגלת לדבר על כסף. משום מה, כשהשכר שלי נכנס למשוואה, האסרטיביות שלי עפה מהחלון.

במשרד מעוניינים להגדיל את המשרה שלי לאור סיום הלימודים ולאור טמטומה המופלא של מקבילתי. מדובר בתוספת של כ-40% במשרה, מה שיהפוך אותה מחצי משרה לשלושת רבעי משרה. לי הסידור מתאים עד מאוד, גם במשרה הזו יהיה לי זמן לגשת לאוניברסיטה ולסדר את ענייני והגדלת ההכנסה היא תמיד דבר נפלא. הבעיה התחילה בסיכום על התוספת.

הבוס הקשוח שלי הכניס אותי לחדרו, הסביר לי מה הם רוצים והציע לי תמורה מגוחכת, (כמה מגוחכת? מגוחכת כמו לריסה טרימבובלר-עמיר.) משהו כמו 10 שקלים לשעה. ואז זה קרה, פתאום גיליתי שכשמדובר בדרישות כספיות או בהגנה על האינטרסים שלי אני הופכת לסמרטוט רצפה, מילמלתי לו משהו על כך שזה לא בדיוק מה שציפיתי. התגובה שלו התרכזה בכך שבסוף השנה יש הערכות שכר מחודשות ובהן אני אקבל העלאה. איכשהוא הסכמתי וכבר בדרך הביתה התחלתי לפנטז על הטחת ראשי הענוג בקיר הקרוב, או לחילופין להטיח אותי ואת בובי באספלט הקרוב.

מה קשורה ההעלאה המתקרבת להגדלת המשרה שלי? הרי דווקא בצורה כזו אני לא אהנה מההעלאה כי היא רק תקרב אותי לשכר המגיע לי! אין ברירה, אני אאלץ לשוב לשם היום ולדרוש את מה שמגיע לי. רק איך? איך אני דואגת לא להגיע למצב של סמרטוט? מאיפה בעצם קיבלתי את ההרגל המגונה הזה, ממה בדיוק לא נעים לי? הרי כל שקל שהוא חוסך ממשכורתי הולך לכיסו המדושן ואלוהים יודע שאני זקוקה לו יותר.

אני זקוקה להחזקת אצבעות מאסיבית ולהשתלת עמוד שדרה בדחיפות (מה שיבוא קודם).