"בלי לומר מילה..."

ב-1 למרץ אני בלונדון. עד אז אני משננת את זה לעצמי כמו מנטרה וסופרת לאחור בייאוש קל.

מקבילתי בעבודה פוטרה ועפה הביתה עוד באותו היום ומאז אני טוחנת. מלבד יומיים רגועים יותר בשל בחינה (שתכף נעסוק בה באריכות) אני עובדת את שתי המשמרות בכל יום, מה שאומר שאני בעבודה מעשר בבוקר עד שמונה בערב. אולי לא את כולכם זה מרגש, אבל בל נשכח שאני אמורה בזמן הזה להכין שתי עבודות לא קטנות ולהתחיל לעבוד על שלישיית הסמינרים המזוויעה שלי. אה סליחה, וללמוד לבחינות. את סופי השבוע שלי אני עדיין מעבירה בהגשת דרינקים ללקוחות מעצבנים. לפחות אני מתנחמת במחשבה שעד סוף חופשת הסמסטר יהיו לי עדיין את כל העבודות על הראש, אבל לפחות יהיו בכיסי קצת יותר שקלקלים להמיר לפאונדים.

(עוד קצת, רק עוד 31 ימים לבירה האנגלית המפונפנת. עוד 31 יום אני על מטוס אל-על להית'רו, רק עוד קצת.)

המבחן של השבוע שעבר היה מחריד. 14 אנשים בכיתה וכל אחד כתב משהו אחר בתכלית. זה היה המבחן הכי מוזר שהיה לי אי פעם, אצל המרצה הכי לא ברור והכי תובעני שנתקלתי בו בשנותיי האקדמיות (וכולם יודעים שיש לי כמה וכמה כאלה).

אם השבוע לא היה מספיק גרוע, כדי לפתוח את סוף השבוע, את ארוחת הערב השבועית קטע וויכוח סוער ביני ובין אימי הורתי שתחייה. היא החליטה להזכיר לי בנאום קצר סטייל קצב את כל הטעויות שעשיתי בשנים האחרונות, בדגש על הרומן הארוך שלי עם האקדמיה. כמובן שהזכרתי לה שאני יודעת להלקות את עצמי לבד ולא זקוקה לעזרה, כמובן שיצאתי בטריקת דלת, כמובן שהלכתי הביתה לבכות וכמובן שהיא הצליחה לגרום לי להרגיש רע על זה שהיא מרגישה חרא עכשיו. כשרון מולד מפולניה.

ועכשיו, לשיא של השבוע, יאללה ראבוטה. טפי כס'אמק! 

(רק עוד 31 יום, רק עוד 31 יום, רק עוד 30 ימים וחצי...)

רציתי לספר לכם שבכנסת הועבר חוק חדש ונפלא, יולי שטרן יזם אותו והיום הוא עבר בקריאה ראשונה. החוק המדהים הזה מעניק לניצולי שואה כלומר, מה שנותר מהם, הטבות. נכנסתי וקראתי כדי לגלות אילו הטבות, ובכן מדובר בהטבות לניצולי שואה שמתקיימים מקצבת ביטוח לאומי ואינם מצליחים לחיות ממנה ולהם אנחנו נעניק מענק ללוחמי מלחמת העולם.

באיזו מין מדינה אנחנו חיים? מדינה שבה אדם זקן שעבר תלאות נוראיות כאלה אינו מסוגל להתקיים בכבוד?

זה גורם לי להתבייש. בכל פעם שאני רואה אדם מבוגר מחטט בפחי הזבל או מקבץ נדבות בצמתים אני מתכווצת. כל השיכורים והמוזרים וקטועי הגפיים בחיים לא יגרמו לי להתכווץ ככה, איתם אני קשוחה, אבל אדם שיכול להיות סבא שלי? בזה אני לא עומדת.

יולי שטרן יקירי, מעט מדי ומאוחר מדי.

בניגוד למגמה הרווחת של חידושי חטיפי שוקולד, ניגשתי אל הפיצוציה הקרובה לביתי ורכשתי לי טעמים מהילדות. בשלל: טעמי, טוויסט, טורטית וכיף כף. את חלק מהטעמים האלה כנראה שהייתי צריכה להשאיר בילדות. הטוויסט היה יבש ומגעיל כמעט כמו הטורטית, על כיף כף נותר לי לומר שהמקור יותר טוב אבל הטעמי, אוי הטעמי, קראנצ'י, עסיסי ומלהיב. הלאה פסקי זמן מהונדסים! הידד לטעמי!

השבוע יצאתי לסיבוב בקניון, חמושה בשני כרטיסי אשראי ((יש לי לאומי קארד חדש) ובחשק עז לבזוז חנות או שתיים. יצאתי בידיים ריקות! (גופייה אחת מזארה זה לא נחשב). אין לי מושג איך זה קרה, בחיי. הקניון ידוע כאחד מהמשובחים, יש בו את כל החנויות האהובות עלי ואפילו לא היה צפוץ מדי. נותרה רק מסקנה אחת, המבחר אשם.

אני בחורה נורא מרובעת. מרובעת בצבעים, מרובעת בגזרות ומרובעת באופן כללי. מי לעזאזל המציא את המכנסיים עם החיתול? יש לי כמה שרוואלים כאלה, אבל על מכנס מחויט? מה עבר להם בראש?

וכל מכנסי הברמודה האלה גם לא ממש קשורים למציאות. גועל נפש!

כל מה שכן מצא חן בעיני היה יקר ברמה שלא הצלחתי להביא את עצמי לגהץ את הכרטיס לכבודו. נזכרתי למה אני שונאת שופינג - אני פשוט ענייה מדי לעומת הטעם היוקרתי שלי.

בעניין קצת אחר, דברים זזים, הזדמנויות צצות אבל בפועל כלום לא באמת קורה. בפועל אני עדיין ממלצרת ושונאת כל רגע. אני לא מבינה, אם זה מריח כמו שינוי, נראה כמו שינוי וזז כמו שינוי - אז איפה הוא לעזאזל?!