"בלי לומר מילה..."

הימור # 1:

ביום כיפור הקסם שלי עשה חשבון נפש. חשבון הנפש הוציא ממנו כמה דברים מוזרים ביותר. הוא החליט שהוא רוצה ילדים (פריצת דרך ראשונה) ושהוא רוצה אותם איתי (פריצת דרך שנייה). הוא רוצה אותם בשלשה, מחוץ למסגרת הנישואין המקובלת על החברה ועל זוגתו ותוך בערך שנה-שנתיים. וכל זאת, להזכירכם, מפיו של הבחור שאינו בשל לעבור לגור איתי בדירתי החינמית, לאחר שנתיים של ביחד.

ישבתי היום עם חברה וסיפרתי לה את כל זאת, בדרך אגב, ואחרי שהיא הסדירה את הנשימה שמתי לב שזה לא הרטיט אצלי יותר מדי נימים חשוכים. הוא הזוי ולא החלטי, היום זה X ומחר זה Y והוא כולו הימור אחד גדול.

"אז בשביל מה?" היא שאלה בתמיהה, ואני ידעתי את התשובה. זה בשביל הסיכוי הקטנטן שאני צודקת, בשביל שלא יהיה לי על מה לתהות כל החיים. אני מתעבת את מחשבת המה-היה-אילו-?-!, אני צריכה לחפור בור, לקבור את זה ולדעת בוודאות שזה לעולם לא יקרה בשביל לוותר באמת.

הימור # 2:

מחר אני מתפטרת מהעבודה. מצאתי משרה אחרת, ביותר כסף ופחות שעות, באותו הסגנון. כבר נקשרתי לחלק מהאנשים ועצוב לי לעזוב, אבל רע לי ומשעמם לי שם. יש לי נטייה מעצבנת להקשר לדברים, חפצים ומקומות ולהתקשות להרפות מהם. אני מוצאת את עצמי חושבת על כל העולם במקום עלי. עכשיו הגיע הזמן לדאוג לי. האווירה במקום הנוכחי עושה לי רע, אחרי חודשיים של עבודה אני תופסת את עצמי מהרהרת באפשרות של יום מחלה פיקטיבי - זה בדרך כלל סימן שרע לי. דווקא היום כולם היו כל כך נחמדים, אפילו הבוס הפסיכופת, כאילו הם יודעים ומנסים לשכנע אותי.

כבר נתתי תשובה חיובית למקום השני. הם מציעים משרה גלובלית, עם תנאים וביטוח פנסיוני, עם אפשרות להתקדם בעתיד, המיקום טוב והאנשים נראים סימפטיים.

תחזיקו אצבעות.

כמה עצוב זה להיות הבחורה שמתקשה להתערב על מסטיק (גם כשהיא יודעת שהיא צודקת) ולגלות שכל המהלכים שלך כרגע הם סוג של הימור.

זה עתה זרקתי את הקסם בשדה התעופה והפלגתי לי לדרכי. קודם קצת ישרא, עוד סיגריה וישר לישון. התרופה לצננת מרגישה כמו ספידים (לא שאני יודעת) והיא לא נותנת לי לישון. אז שכבתי ערה 3 שעות, חיבקתי אותו טוב טוב, הסתכלתי עליו וחשבתי.

דיברנו בצחוק על ילדים היום. צחוק, צחוק, אבל אתם יודעים שבכל צחוק וכל החרטה. בהזיות חוסר השינה שלי, הסברתי לו בראשי שזה עוד כבד עלי, אבל בעוד כמה שנים אני מוכנה לעשות איתו איזו נבחרת קטנה. הבטחתי לו ילדים יפים וחכמים ואם אפשר, רק בנים בבקשה. השיחה איתו בראשי, כשהוא נוחר לידי, שיעשעה אותי עד מאוד אבל אני חייבת להודות שבא לי לחיות איתו לנצח. ילדים, משכנתא, נכדים וכלב. חובה כלב.

4 ימים לבד, 3 ימי אוניברסיטה, 2 פגישות עם התלמידה, 1 הצעה לעבודה להגיש, 1 עבודה להגיש ו-1 דירה ריקה לרשותי. הבאתי מצעי פלנל כדי לא לקפוא בלעדיו מתחת לפוך.

אני נורא שמחה בשבילו. הוא עובד כמו מטורף כבר יותר מחצי שנה ולא ביקר בנתב"ג כבר כמעט 4 שנים. מגיע לו קצת חופש, בחיי.

קצת טיפשי, אבל אני כבר מתגעגעת.

את החגיגות פתחנו בשופינג, הכי טוב שופינג.

קנינו שני מגפיים לי (250 שקלים יחדיו) ומגף עלאק קאטרפילר לו בגלי. נא לא לזלזל, יש להם המון נעליים יפות, בעיקר של האש פאפיס וגם מבצעים שווים למדי. אחר כך שמנו פעמינו אל הקניון, שם התפרענו על הסיילים של סליו (ממש משחק מילים שכזה) והצלחתי לשכנע את הקסם לקנות חולצה אלגנטית, חומה מכופתרת מאממת (אפילו לחתונה של אחיו הוא סרב ללבוש אחת כזו, שתבינו את גודל ההישג!).

לאחר ההתפרעות, הזמנתי אותו לסופגניה וקפה וחזרנו אל הצימר לנמנם ולהתכרבל. קמנו לקראת ערב והצלחתי לשכנע אותו ללבוש בערב את החולצה החדשה (הישג שני ביום אחד!), דפקתי הופעה ושמנו פעמינו אל השכונתי. בדיוק על פי כל הציפיות, השכונתי היה חצי ריק, שעתיים לפני שעת האפס. דילגנו פנימה, נישקתי את כל המקורבים לצלחת ותפסתי לנו מקומות שווים. הקסם נכנס לעמדת התקליטיה כדי לסייע (בכל זאת בר ביתי) ובא להפגיש איתי כוסות ושפתיים כל שני שירים לערך. בזווית העין ראיתי שאת תודתם לסיועו הנדיב בעמדת הדי ג'יי הם מחזירים בשוטים של וויסקי ותהיתי אם נשוב הלילה באופנוע, או שמא במונית (איך שלא היה לי מושג מה מצפה לי).

בשעת האפס הוא יצא חיש מהר מהעמדה ובא לנשק אותי כדת ישו וסילבסטר הקדוש. היה קסום, בחיי (תורידו אתם כמעט בקבוק של שמפניה ותנסו להגיד לי שזה לא הופך הכל לקסום). כשהוא חזר למקומו, שמתי לב שהוא מתנודד קלות. מיד נזפתי בברמנים והתרעתי בפניהם לא להוציא לו שום דבר שאינו מגיע סגור מהמפעל של נביעות ואפילו רצתי למטבח לארגן לו אוכל. במטבח מצאתי את הטבחית מתבוססת לבדה בבקבוק טרי של שמפניה, כמובן שהבאתי כוס ונחלצתי לעזרתה.

כשהבקבוק נגמר ויצאתי עם הכריך, הקסם כבר לא היה בעמדה. רצתי לשירותים ומצאתי אותו מחבק את האסלה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. בתור החברה המקסימה והנאמנה שאני, הבאתי לו מים ונכנסתי לתא השני להקיא את נשמתי (להזדהות, אלא מה?!).

את שאר הלילה אני לא ממש זוכרת, את הבוקר שאחריו, לעומת זאת, כנראה שאזכור עד סוף ימיי. קמתי כל שעה עגולה בערך עם כאב ראש ששום אדויל לא יעלים. כל טיפת מים או תה שניסיתי לשתות, נעלמה אף היא במורד האסלה ובעיקר ביקשתי את נפשי למות. הקסם קם כמו חדש (אני לא מבינה איך, בחיי שהוא היה הרבה יותר שפוך ממני) והתחיל לטפל בי במסירות אין קץ.

למחרת גיליתי שחברה טובה הגיעה בדיוק בזמן לראות ששנינו הפוכים מהתחת וארזה אותנו הביתה. כמובן שלשם כך הם הוציאו את דלת השירותים ממקומה כדי לחלץ את קסם ואחר כך נאלצו לגרד אותו מהספסל ברחוב (אמרתי שהוא היה הרבה יותר שפוך ממני, לא?!).

למרות ואולי בגלל הכל, דווקא היה מגניב. אני לא שותה יותר אף פעם (או לפחות שבוע).

שתהיה שנה יותר טובה, לכולנו.