"בלי לומר מילה..."

דיברנו הערב. שיחה קשה ואדיוטית שלא מובילה לשום מקום. התעללתי בו, שאלתי אותו את השאלות הכי קשות, הצבתי מולו מראה וההשתקפות היתה עצובה ורעה. לא יודעת מה קיוויתי להשיג בזה, רציתי לשמוע את האמת, רציתי שהתשובות שלו יכאיבו לי, יגרמו לי לכעוס, לשנוא. הרי הגבול אמור להיות דק כל כך, השאלה היא איך חוצים אותו.

רציתי להשמיד כל שביב של תקווה בקשר אלינו, אבל לא קיבלתי את מה שרציתי. קיבלתי קסם הזוי ומבולבל, כמו תמיד. קסם שלא מוכן להסתכל במראה, גם אם היא מולו. מפה לא תצא הישועה, אין מנוס - הגיע הזמן להרים את עצמי מהרצפה, להכיר בעובדות ולהמשיך קדימה. עייפתי ממנו, עייפתי מהאהבה הזו, תמיד לפני אבל אף פעם לא בהישג ידי.

אני רוצה להשתחרר ממנו, אני רוצה לשכוח, אני רק רוצה להיות מאושרת. אני רוצה לחזור להיות אני, לפעמים שקטה, לפעמים צועקת, לפעמים שמחה, לפעמים דיכאונית, אבל אני. לא הבבואה של הקשר הזה, של קסם ואני. רק אני.

זה עוד יקרה, קצת סבלנות והכל יהיה בסדר. הבטיחו לי.

אין קסם יותר. חוסר הוודאות, חוסר הביטחון וחוסר התיאום בינינו גמר אותי ואני גמרתי אותנו.

לא שידעתי למה לצפות, אבל לא ציפיתי שזה ילך כל כך חלק. חשבתי שהוא לא ייתן לי ללכת בכזו קלות, חשבתי שהוא יצעק, יבכה, ידרוש ממני לא לוותר עלינו. אני יודעת שהוא הרבה יותר שקול ממני, הרבה יותר מאופק. אני יודעת שההגיון אומר שאם אני עוזבת אין לו מה לומר כדי לשנות זאת, אבל אם (ליתר דיוק, כש..) המצב היה הפוך - אני נאבקתי על הקשר הזה, על האהבה הזו. נאחזתי בו חזק וחרקתי שיניים ורציתי כל כך שזה יקרה.

אני עדיין מקווה שאיכשהוא, במגע קסם, הכל יסתדר ונחיה באושר ועושר לנצח. אני יודעת שזה אדיוטי, אני יודעת שזה פטתי, אני יודעת הכל, אבל כל כך קשה לוותר על אהבה כל כך יפה, כל כך אמיתית.

אני כמעט ולא בוכה יותר. אני חיה באופן אוטומאטי, עוברת עוד יום ועוד אחד ומנסה להחזיק. אני מרגישה שהכל מת בתוכי. התחלתי עבודה חדשה אתמול וזה עזר, עזר לי לחשוב על דברים אחרים. בערב, בבית, על כוס קפה, אני יושבת עם מחשב סגור וטלביזיה סגורה ומביטה בקירות. אני כבר לא חושבת, אני אטומה, אני אבודה.

החיים ימשיכו, אני יודעת, יהיו עוד אהבות ועוד גברים. אני מכירה את כל הקלישאות בעל פה, אבל זה פשוט לא מעניין אותי. קסם מעניין אותי. מה הוא עושה? מה הוא חושב? איך הוא מרגיש? איך הוא מעביר את היום? את הלילה?

אני לא רוצה לחיות בלעדיו וזה כואב נורא.

הפעם זה באמת קרה, אחרי תשעה חודשים ושלושה ימים של המון אושר וגם קצת חרא, זה נגמר.

אני אשרוד, אני אמשיך לחיות, אני אמשיך להתגלגל, אני חזקה. יותר חזקה ממה שנדמה לי.

קשה לי להבין איך דבר כל כך יפה, הופך לכזה כיעור. יש גבול דק בין אהבה לשנאה וכרגע אני ממש שונאת אותו. לאיש הזה, שפעם קראתי לו קסם, אין שום קשר לקסם. קסם היה מסתכל עלי בעיניים כלות ואומר לי שאני מדהימה. היום, כשאני מביטה בעיניי האיש הזה, קסם כבר לא נמצא שם.

הוא לא אוהב אותי יותר. הוא לא רוצה להיות איתי.

הוא רצה לעשות את זה בעדינות, אז הוא חיכה עד תום תקופת המבחנים שלי. הוא התנהג כאילו הכל בסדר, אבל אני חשתי בזה. חשתי בחוסר העניין שלו בי, בחוסר החשק המיני, בחוסר. המון חוסר.

אני טוטאלית ואמיתית ואוהבת וסקסית ואינטיליגנטית וכן, אני מדהימה. יום אחד גם יהיה מי שיעריך את זה, יתפוס אותי בשתי ידיים ולא יתן לי ללכת.

זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל הוא יתחרט על זה. יום אחד הוא יבין איזה דבר ברח לו מבין הידיים והוא יצטער נורא. אני, לעומת זאת, אסתכל אחורה ואומר "יופי, הגיע לי יותר מזה. הרבה יותר מזה."

אתה שם, כן, האיש שהיה פעם קסם שלי, אני יודעת שגילית ואני מבקשת שלא תקרא פה יותר. תכבד אותי ואל תכנס לפה יותר בחיים שלך.  את כל מה שהיה לי לומר לך, השארתי מוכתם בדמעותי על שולחן המחשב.

אה, ובבקשה אל תגיבו. אין לי כוח לענות לסמיילים עצובים וקלישאות ריקות מתוכן. יש לי המון כאלה משלי. תבינו אותי בבקשה.