"בלי לומר מילה..."

בתהליך שגרתי ופעוט גיליתי על עצמי דבר נורא ואיום - אני לא מסוגלת לדבר על כסף. משום מה, כשהשכר שלי נכנס למשוואה, האסרטיביות שלי עפה מהחלון.

במשרד מעוניינים להגדיל את המשרה שלי לאור סיום הלימודים ולאור טמטומה המופלא של מקבילתי. מדובר בתוספת של כ-40% במשרה, מה שיהפוך אותה מחצי משרה לשלושת רבעי משרה. לי הסידור מתאים עד מאוד, גם במשרה הזו יהיה לי זמן לגשת לאוניברסיטה ולסדר את ענייני והגדלת ההכנסה היא תמיד דבר נפלא. הבעיה התחילה בסיכום על התוספת.

הבוס הקשוח שלי הכניס אותי לחדרו, הסביר לי מה הם רוצים והציע לי תמורה מגוחכת, (כמה מגוחכת? מגוחכת כמו לריסה טרימבובלר-עמיר.) משהו כמו 10 שקלים לשעה. ואז זה קרה, פתאום גיליתי שכשמדובר בדרישות כספיות או בהגנה על האינטרסים שלי אני הופכת לסמרטוט רצפה, מילמלתי לו משהו על כך שזה לא בדיוק מה שציפיתי. התגובה שלו התרכזה בכך שבסוף השנה יש הערכות שכר מחודשות ובהן אני אקבל העלאה. איכשהוא הסכמתי וכבר בדרך הביתה התחלתי לפנטז על הטחת ראשי הענוג בקיר הקרוב, או לחילופין להטיח אותי ואת בובי באספלט הקרוב.

מה קשורה ההעלאה המתקרבת להגדלת המשרה שלי? הרי דווקא בצורה כזו אני לא אהנה מההעלאה כי היא רק תקרב אותי לשכר המגיע לי! אין ברירה, אני אאלץ לשוב לשם היום ולדרוש את מה שמגיע לי. רק איך? איך אני דואגת לא להגיע למצב של סמרטוט? מאיפה בעצם קיבלתי את ההרגל המגונה הזה, ממה בדיוק לא נעים לי? הרי כל שקל שהוא חוסך ממשכורתי הולך לכיסו המדושן ואלוהים יודע שאני זקוקה לו יותר.

אני זקוקה להחזקת אצבעות מאסיבית ולהשתלת עמוד שדרה בדחיפות (מה שיבוא קודם).

ב-1 למרץ אני בלונדון. עד אז אני משננת את זה לעצמי כמו מנטרה וסופרת לאחור בייאוש קל.

מקבילתי בעבודה פוטרה ועפה הביתה עוד באותו היום ומאז אני טוחנת. מלבד יומיים רגועים יותר בשל בחינה (שתכף נעסוק בה באריכות) אני עובדת את שתי המשמרות בכל יום, מה שאומר שאני בעבודה מעשר בבוקר עד שמונה בערב. אולי לא את כולכם זה מרגש, אבל בל נשכח שאני אמורה בזמן הזה להכין שתי עבודות לא קטנות ולהתחיל לעבוד על שלישיית הסמינרים המזוויעה שלי. אה סליחה, וללמוד לבחינות. את סופי השבוע שלי אני עדיין מעבירה בהגשת דרינקים ללקוחות מעצבנים. לפחות אני מתנחמת במחשבה שעד סוף חופשת הסמסטר יהיו לי עדיין את כל העבודות על הראש, אבל לפחות יהיו בכיסי קצת יותר שקלקלים להמיר לפאונדים.

(עוד קצת, רק עוד 31 ימים לבירה האנגלית המפונפנת. עוד 31 יום אני על מטוס אל-על להית'רו, רק עוד קצת.)

המבחן של השבוע שעבר היה מחריד. 14 אנשים בכיתה וכל אחד כתב משהו אחר בתכלית. זה היה המבחן הכי מוזר שהיה לי אי פעם, אצל המרצה הכי לא ברור והכי תובעני שנתקלתי בו בשנותיי האקדמיות (וכולם יודעים שיש לי כמה וכמה כאלה).

אם השבוע לא היה מספיק גרוע, כדי לפתוח את סוף השבוע, את ארוחת הערב השבועית קטע וויכוח סוער ביני ובין אימי הורתי שתחייה. היא החליטה להזכיר לי בנאום קצר סטייל קצב את כל הטעויות שעשיתי בשנים האחרונות, בדגש על הרומן הארוך שלי עם האקדמיה. כמובן שהזכרתי לה שאני יודעת להלקות את עצמי לבד ולא זקוקה לעזרה, כמובן שיצאתי בטריקת דלת, כמובן שהלכתי הביתה לבכות וכמובן שהיא הצליחה לגרום לי להרגיש רע על זה שהיא מרגישה חרא עכשיו. כשרון מולד מפולניה.

ועכשיו, לשיא של השבוע, יאללה ראבוטה. טפי כס'אמק! 

(רק עוד 31 יום, רק עוד 31 יום, רק עוד 30 ימים וחצי...)

החל מיום ד' הקרוב, יש לי עבודה חדשה!

תודה לכל מחזיקי האצבעות, בשם ההנהלה וצוות העובדים.