יושבת כאן, מחבקת תואר ראשון בהנדסה, מבוהלת ממנו כמו אמא טריה בת 16 (זהות האב לא ידועה).
היום עשיתי מבחן, שהוא שלב מתקדם בקבלה לעבודה (לא) נחשקת, במשרד (לא) נחשב, בבניין (לא) יוקרתי. ישבתי מול גיליון האקסל הזה, והרגשתי שעם קצת פחות איפוק - אני זורקת את המחשב מהחלון, הורגת עובר אורח ופוצעת קל עוד שניים.
הנה בעיה ששום פונקציה מורכבת לא תפתור: מה לעזאזל אני עושה כאן?
כבר כמה חודשים אני מתחממת על הקווים, מסתובבת כמו עיוורת ונלחמת שמישהו יואיל בטובו להעסיק מהנדסת טריה וחסרת ניסיון שהיא, למען האמת, גם בנאדם לא רע בכלל. מבלה שעות כל יום באולג'ובס, ג'ובנט וג'וב-אמ-אמו כדי לגלות שקשרים הם קורות החיים הטובים ביותר. מירוץ העכברים הזה פתאום נראה לי כמו מלכודת מתוחכמת, ואני רצה ישר לגיליוטינה.
קלאק!!!
אני לא רוצה לבחור בחיים. לא רוצה לבחור בעבודה. לא רוצה לבחור בפאקינג טלויזיה גדולה, מכונות כביסה ותוכניות טלויזיה שירסקו לי את הנפש.
אני בוחרת משהו אחר.
אבל מה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
