אין לי כוח להשקיע..

גמכן אני תמיד מצפה מהעולם יותר מידי. או אולי פשוט מעצמי.

אני סתם יושבת מול המחשב מקלידה פוסט לנסות להוציא את כל החרא שבפנים. 

וחושבת לי למה דווקא אני ואז מתעצבנת על עצמי שמספיק עם הרחמים העצמיים.

הסופשבוע האחרון היה בין המושלמים בחיים שלי.. אז למה עכשיו אני בבית בוכה?

נגמרו לי המבחנים להשנה.. והייתי בטוחההה שירד הלחץ ויפסיק הדיכאון...

אז למה אני ככה? התקרבתי לחברה שלי.. שהתרחקנו קצת... חברה כ"כ טובה...

היה לי סופשבוע מושלם.. והורדתי דאגה ממש גדולה מהלב אז למה כ"כ חרא לי!??!?!

מה יש לי!??! זהו אני אומרת לעצמי המצב שלי דפוק.כ"כ לא רציתי להתחיל לסמסם את עצמי עם כדורים נגד דיכאון כ"כ לא. אפילו היו לי בערך שבועיים פסדר :P

ותמיד אני חוזרת לאותה נקודת מוצא כואבת. תמיד. נמאס. אז בסדר אני אתחיל לקחת כדורים.

אני בספק אם זה יעזור לי.

עוד משו שיושב ל על הלב -  נמאס לי להיות הכבשה השחורה במשפחה

פעם הייתי הילדה הקטנה והחמודה שכולם בבית אהבו.. מאושרת יפה חמודה..

היום? אני עצבנית על ההורים לפני שהם מוציאים מילה.. דיכאונית חותכת...

עם רחמים עצמיים ואני שומרת את זה בפנים מעטים ומיוחדים

האנשים שיודעים עליי הכל.. אני חיה תחת צל ההצלחה של אחים שלי

שהוציאו 90 ו-100 בבגריות כשאני מסוגלת לקרוע תתחת.. ולקבל רק ת-7.

פסדר אז גם לאבחון שולחים אותי. אבל נמאס לי לייצר בעיות להורים ובכלל לעצמי...

אבל עכשיו גם הורים יודעים קצת על קצה המזלג על הדאונים שלי..

רוצים לשלוח אותי לפסיכולוג שאני אקח כדורים..

בהתחלה הסכמתי אח"כ אמרתי שאני לא צריכה-היה לי טוב ממש טוב.

אבל חזרתי לנקודת מוצא וזהו עכשיו גם אם טוב וגם אם לא אני

אקח לא משנה מה.

אז השאלה העיקרית מה שלא עשיתי אני חוזרת תמיד לנקודת המוצא (והיא לא ממש מוצלחת) אז למה אני לא מצליחה לשנות אותה?