לכל המתקשים: "רשמים מהמדבר"

כשאני עוצם עיניים לפני השינה, אני מוצא את עצמי נישא על טובת הטנק. עומד זקוף-מתוח ומביט אל שמיים צלולים הזוהרים-נוצצים מגרמי השמיים באפלת מדבר. שקט מהול ברחש יתושים ועור ברווז שומרים ליד פינג'אן עטור קפה שחור תוצרת בית, ועוד חבר אחד או שניים מסביבו, מחייכים ומעלים זיכרונות מתקופות בלתי נשכחות. אי אפשר באמת לשרוף את הקפה. לפעמים אני תוהה לעצמי האם זו שמועה הרצה שנים מפיותיהם של לובשי המדים, או האם פשוט עוד לא זכיתי בתענוג. קשה לי לשוב אל המדים ולחזור להיות חייל. זיכרונות מנחמים מהטירונות על שעה לפני השינה - מתיישב על ספסל לבוש בטרנינג לאחר מקלחת זריזה, מתמלא בפודרת המדבר ופחית קרה של קולה ביד האחת וסיגריה ביד השנייה. במילואים אני מעשן, אין דרך אחרת לשרוד שם. אני מעשן, שותה, מתמסטל, משתכר, מחייך, מצחיק, מתנדב, מעלה את המורל של החברה. מבפנים אני אבוד, מתוסכל ובעיקר מודע לעצמי. מודע לכך שאני משקר לעצמי במשך כל הזמן מהתקופה הזאת בשביל הסיכוי ולהאמין בשקר הזה ולהיאחז בו חזק. הכל בסדר, הכל תקין, אפשר להמשיך – זה באמת עובד לעת עתה. כשאני במרפסת עם עיניים עצומות וכוס וויסקי תורן מונחת לידי, אני נושם עומק לפני שאני פוקח אותן. אני נושם נשימה עמוקה נוספת ואחרונה ומתכונן לפעם הבאה.