היו לי ימים שיכולתי לכתוב כל דבר שהדמיון מצווה עלי. יושב מול מחשב ומתקתק בלהט על המקלדת. אות אחר אות, מילה אחר מילה, משפטים נערמים בקצב. סיפור או שיר בכמה דקות של תשוקה בלתי מוסברת. לא הייתה לי מוזה, או שכן. עכשיו, בתקופה האחרונה שום דבר לא זורם לי כמו שצריך, האנרגיה הזאת היציאה מקצות האצבעות איננה עוד. אין לי דרך להסביר על מה שבא לי כל כך בטבעיות ועכשיו נעלם ללא עקבות.

אני עוצם עיניים והמוזיקה מתנגנת, לפעמים היא חוזרת על עצמה ולפעמים היא בתולית לאוזני הצעירות. אני אוהב להאמין שזה מרגיע אותי, אסופת הצלילים הזאת להירדם איתה בחושך, לחיות אותה לכמה דקות בזמן הזה שנשאר לי לבד עם עצמי. ככל שהימים עוברים אני מתחיל להבין שכולנו עבדים למסגרת מסוימת שכנראה עוד כמה דורות לא תהיה יעילה מספיק כדי להקנות לנו את הביטחון לחיות חיים מורכבים-פשוטים.

יד מלטפת השנייה אוחזת גרון בחוזקה, בין נשימה לנשימה אגלי זיעה מטפטפים וניגרים בגומות הגופה השוכבת מטה. היא מרעישה בהנאה קטנה ועיניה עצומות בחוזקה. השפתיים מעט פתוחות ואפשר להבחין בקמטים קטנים של אושר נערי. היא מתהפכת, מבליטה את הישבן ומצמידה את הרגליים. הכל נהיה רועש. המאוורר מקרר את שתי הגופות השזורות האחת בשנייה, רטובות מנוזלי הגוף. עשן סמיך ממלא את החדר וחיוך.

דוושת הגז לחוצה עד תום. השמיים אדומים כעת ואת מלטפת לי את היד. החול עדיין חם כשאנחנו צועדים לעבר מקום מבודד. הסדין נפרס, היין נפתח, האוכל מונח בפינה והידיים שלובות, עדינות, מנעימות את האווירה. מסתכלים בעיניים אל הים המואר באור ירח והראשים צמודים. השפתיים דוממות, המתח חיוני ומחלחל עמוק. הדמעות מגיעות משום מקום, אחת אחרי השנייה, מתאימות עצמן לחוף הקריר, הסוף תמיד ידוע מראש.

אין חדש בעיתון סוף השבוע. כותרות ממוחזרות בחדשות החוזרות על עצמן יום אחר יום, אין הפתעות. הקפה מתקרר במרפסת והספר כבר לא מצית הדמיון כמו פעם. החיים נצבעו באפור משמים. מזפזפ בין הערוצים רק כדי לחזור לאריות במסע ההישרדות שלהם בסוואנות של אפריקה. העיניים אדומות מיום חופש מתסכל ומעייף במיוחד. הגוף לא מתפקד כמו פעם. הילדים לא באים לבקר והאישה מתחלפת כל שבוע שבועיים.

תמונות ישנות וזיכרונות על נייר במחברת שורות או מסמך וורד במחשב. זה כל מה שנשאר. הזיכרון מתחיל להתפזר אל תוך הוואקום של הקוסמוס. מלחמה בלתי פוסקת בין ייאוש לתקווה, בין צחוק לבכי, בין צחוק לכעס. בסוף נשארים עם אכזבה ובור ענק בלב, הרוב מחליטים לשקר לעצמם, "הכל טוב", ולחייך כי אלו החיים בסופו של דבר. נכנס לאט לאט לכל פיסת מידע, לכל חדר פתוח שנשאר לי בלב. מספר לעצמי ש"הכל טוב" ולא לשכוח לחייך.

האש בטמפרטורה הנכונה והגחלים לוהטים. הבשר מונח ומטובל במידה המדויקת ביותר שניתן לדייק. הבירה והוויסקי נשפכים בכוסות המיועדים לכך. חיוכים בלתי רצוניים ושטויות שעפות באוויר. הבשר ממלא את הבטן בשמחות קטנות שתענוג לחזור עליהן כל פרק זמן מסוימים. המוזיקה העדינה של בוב מארלי מתנגנת באווירה. אנשים טובים מסביב לשולחנות גדולים, הכל טוב היום. ביום שלמחרת הראש לא מפסיק לדפוק, זה היה שווה את זה.

יש ימים שכל הדברים שעברו לי בחיים רצים לי בשניות ספורות. הזיכרונות כאילו ונדלקים ואני חי אותם מחדש. הדמיון שב להיות פקטור משמעותי בחיי העבדות האפורים שנידונתי לחיות. ללמוד-לעבוד-לשרת-להזדווג-להתרבות-לחייך-לסבול-ליהנות-לברוח-להתמודד-לחיות ואז למות. קומדיה טרגית, מה שחסר לי עכשיו זאת מצלמה ולהתחיל לתעד את במן תכנית חולנית עם ערוץ בתשלום משלה, כל פרט ופרט עד הסוף שטעמו אינו ידוע באמת.

השניות לא זזות בקצב אחיד בימים האחרונים, אבל הכל טוב, לא איבדתי תקווה. משתדל, להציב יעדים חדשים, בשביל לתת מהות לכל המצב הקיומי הזה. אחרת בשביל מה להיאבק, בשביל לחיות?