RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 1/2014
"כתיבה"
יש הרגלים שהשעבוד אליהם גוזל את טעם החיים. קפה, סיגריות, מין, אם הייתי יכול הייתי שוכח את כולם, לא נוגע בזרע הרע, בכמיהה לעוד טעימה ועוד אחת. החומרים האלו המחלחלים בתוך תעלות הגוף ומעכלים את כל כולי, ורק הקליפה נשארת, סוגדת לחיצוניות וליופי ולטוהר שכלל וכלל לא קיים בצורה ממשית, אלה רק בתוך מציאות בדויה ובזויה שכל אחד ואחד מאתנו יוצר לעצמו. לפעמים אני מרגיש שאני חייב ללמוד לנסח מילים לפני שהן מטפסות מהגרון אל חלל הפה וקופצות מהלשון אל אויר העולם. לחשוב לפני כל גג קטן, לחשוב טוב טוב אבל לא עד קרישה מוחית. להישאר נכון וצלול ולא לזלזל לעולם באף אחד כי כל אחד יכול להפריח מלכודות אל אויר העולם, להבטיח הבטחות שווא ולהמציא את הגלגל מחדש. אני לא יכול, או שלא רוצה. המילים עוד רגע משתגרות אל החלל ורק אז אני מתחיל לחשוב, על מה שכבר נעשה. שליפה מהירה והרבה אמוציות במהלך נקי של שליש אצבע מתקפלת. מזל, המילה כתובה, ברוב המקרים עוד אפשר לתקן עוולות או להחמיר נזקים עד לכדי קריסה טרגית ומפוארת. אני רואה אותה כל יום, במיוחד בזמן האחרון כשעיני מרפות אל מול קרני השמש המסנוורות ללא רחם, או, אל מול אור מנורה חיוורת שקיצה עומד להפתיע בקרוב. אני יכול להריח אותה ממרחקים ולדמיין את גופה נע בין כל העשבים השוטים, הסביונים ופרחי הבר. עוד רגע והם מצמיחים להם רגלי שורשים, דקים וגסים, ומתחילים את הליכת הייסורים אל הרוויה. הם עוד יגדלו טפרים ושיניים כדי לספק שובע מהאווירה המדהימה הזאת שאני יוצר, רק אני יוצר. היא שם, ליד הבאר יושבת רגל על רגל ומביטה מטה אל המים העכורים. תמיד כשאני מתחיל ללכת האפורה מתחילה להיצמד אלי, לרחרח לי את הרגל, מעכבת אותי בגשמיותה, מדברת אלי מילים בשפה זרה ומביטה אלי במבט מיואש. אני מגיע עד אליה, והיא נעמדת על המעקה, מביטה אלי מבט חטוף, חצי חיוך ונעלמת. אני רואה אותה כל יום, כשאני מתעורר אני נזכר שהיא לא פה, אך אני לא מבין דבר. קוטף פרח רנדומלי משרשרת הפרחים המשעממים שבשדרה, מתחיל בהליך המריטה של עלי הכותרת והרצת המחשבות הבלתי נגמרות עד לכדי ריקנות מוחלטת. הרפיה מוחית. עלה כותרת אחרון נשאר כאילו הוא מסרב להיפרד לשלום ואני מהסס מלנהוג בו בגסות. היא תמיד מגיעה אלי, האפורה, לומר לי שלום ו-"תתעורר בחור, יש עוד מה לראות, זה לא סוף העולם". אבל, מי יאמין לי שאני יכול לדבר עם האפורה. אני לא מאמין לעצמי שהיא קיימת, אז אני לא מדבר על כך, רק עם עצמי ולפעמים גם איתה. הזרמים מתחילים לבצבץ מהידיים אל הלב והבטן ואל אויר העולם, נשארו רק שתי גלולות ואני מתלבט אם לקחת את שתיהן יחד בבת אחת או לשמור אחת לשעה הנכונה בהחלט. אני כבר לא חושב יותר. הלשון מתנפחת, העיניים בוהקות והידיים כל כך רוצות לגעת ברגע ועוד רגע ועוד רגע לחטוף לעצמן את הכול, נשימה גדולה מפאת חוסר אויר. כשאין נפש חיה שתראה, אני מרשה לעצמי לבכות, לתת לדמעות לרדת עד לבורות הניקוז שברחוב הראשי בעיר הכי גדולה בעולם שקרובה למקום בו אני גר. יש בזה משהו משחרר וכל כך אינטימי, לתת להן לשטוף את הכול מפנים כלפי חוץ עד שאי אפשר יותר. יום יבוא ואני אגשים את כל החלומות שלי, הסוטים ביותר והיפים ביותר והנוראיים שאני יכול להרשות לעצמי להגשים. חלק מהם כבר הגשתי וחלק מהם עוד בתהליך ועוד חלק קטן שהוא יחסית די גדול, אני עוד אחלום למצח. לא סיפרתי לה כי הפסקנו לדבר, היא הייתה אוהבת את זה, את המרפסת החבויה עם הנוף המדהים והשקיעות הנפלאות. ריח הסיגריות, הקפה, זה היד המחבקת, זה היה משגע אותה בצורה כל כך יפה ותמימה. כשאני יושב אני לא רוצה לזוז, אני גם לא רוצה שהזמן ייעצר, אני רק רוצה ליהנות מהרגע. כל כך הרבה בריות שכחו את ההנאה הרגעית הזאת, את המבט המסופק שמספק אותך לזמן קצר וגורם לך לרצות עוד כל כך הרבה סיפוקים איכותיים. כל כך הרבה מכרו את נשמתם בשביל לשרוד עוד יום כמו כולם. אני לא יודע מתי אני הספקתי למכור את הנשמה שלי, היא כבר כל כך הרבה זמן לא נוכחת בתוכי שאני כלל וכלל לא זוכר איך הייתי לפני שהתחלתי לכתוב. אין יותר ניצוצות זיקוקים בשמי הלילה, אין יותר כוכבים נופלים ומים חמים שוצפים במקביל לשמש מלטפת. אין יותר אהבה, יש רק מכניקה פשוטה של קילומטרז' נמוך והרבה נוזלים. מכונות למכונות הניזונות מכל הבא ליד. כולם מתעסקים כל הזמן בעצמם ואני לא שונה. יש בי תקווה שכל אחד יתעורר בסופו של דבר ויחליט שהוא מתעסק במישהו אחר, מישהו שהוא לא מכיר, סתם אחד. מעניין אותי לדעת איך יהיה העולם הזה אם פתאום כל אחד יעזוב הכול ליום אחד ופשוט יחייך ויחבק כל מי שהוא יראה. מעניין איך זה יראה כשכולם יעשו את זה ערומים. מעניין, זאת רק נקודת מבט. משעמם, גם זאת רק נקודת מבט. אולי הנקודות האלו פוזלות בין המעניין למשעמם. אולי יש שעון חול שכל הזמן מניע את הגלגלים האלו שממוצאים מחדש על ידי כל אחד שרוצה להמציא משהו קל ופשוט מחדש. יום יבוא ואני אצליח לתת את כל כולי למען עצמי. זה יבוא. אני בטוח בזה, אני מאמין בזה ואני רוצה את זה. אני רוצה כל כך הרבה דברים, חלקם מאד שבירים וחלקם כבר אספתי וזרקתי לפח כי נשברו לי כששטפתי כלים והסבון הארור גרם להם להחליק לי מהידיים. זאת סיטואציה מדהימה וכשאני חושב על כך מתברר לי שלכל דבר יש סוף.
| |
|  כינוי:
מין: זכר |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
