| 3/2014
ציור חדש - סמסטר ב'
תחילת סמסטר ב' - כל המלל עד השביתה P:
אני צריך להפסיק להתרגל לצייר על דפי משבצות ושורות
| |
"ירח"
אני אצעק לירח
בחצות הלילה
עוטף ומלטף
עירום מזיעה
ללא טיפה של תום
אני אצעק לירח
בחצות הלילה
עטוף במילים קרות
חד כל כך
בעיניים אדומות
אני צועק אל הירח
והלילה
עוד רגע נמוג
שניות לפני הנשימה האחרונה
יד אוחזת יד קרה
| |
"חשמל"
נשימות קצרות והידיים שלי חשמל, מקצות האצבעות ועד הכפות, הכל זרמים קטנים ונמלולים. גוף רפוי, זרוק בצורה אלכסונית על ספה חצי מתפרקת, חצי נקייה וסדין לבן וגדול עוטף אותה, או שהיא עוטה אותו. המחשבות לא מפסיקות לעוף אחת לצד השנייה בצרורות וללא סינכרונים, עד קצה גבול היכולת, עד הפיצוץ. אנשים באים ואנשים הולכים נכנסים ועושים לעצמם פינה השמורה רק להם. יום יבוא והם לא יהיו שם עוד, התא הקטן הזה נשאר שלהם לנצח, כצלקת בתוך גופי, או שכולו יקרוס בבת אחת, או שפשוט החדר ינעל לנצח נצחים, עד שמילות הקסם יפתחו את הגולל מעל הגלעד. מנסה לחייך חיוכים קטנים בשביל לתת לעצמי תקווה שיש בשביל מה להמשיך מפה והלאה. מוזיקה מהדהדת בתוך מקדש השדה, היא חובקת את הסביבה ומנחילה לי נחת ומעצימה רגשות, עוזרת לפרוק. זה לא כמו לפרק למישהי את האגן עד שהיא צועקת להפסיק, בגלל שכואב, אבל לא מפסיקים אף פעם, היא יודעת. אולי באמת אני חי כמו חיה, צרכים בסיסיים צריכים מענה מיידי, כאן ועכשיו, עכשיו ועכשיו. אני צמה אני רעב אני חרמן אני עצוב אני שם ראש והולך לישון כדי לא לקום יותר לאף בוקר מזדיין בעולם. גם ככה אני ישן כל לילה לבד, בלי נחמות בלי רחמים, רק הגועל הזה שיוצא לאט לאט מכל החורים ומקרין על כולם. הוא כל כך אני ואני כל כך מתעב את החרא הזה שאני מתבייש להזדהות עם זה ולשים את האצבע במדויק. אין לי תפיסה כמו כל של שאר הבריות, אין לי מחשבות חופפות עם חברים טובים, אין לי כל כך הרבה דברים כדי ליצור תקשורת נורמלית ואמתית. לברוח, עד שהרגליים יקרסו, ואני אזחל עם מה שיש לי על קוצים ואבנים במדבר כשהשמש מזמן לא מלטפת, רק מכה ועוד מכה על כל תא ותא שהיא מוצאת לנכון לחדור אליו. אני אהיה המקדש והקרבן, אני אהיה מוכן לכל מה שיבוא וכל מה שיהיה צריך לתת, לשאת ולתת ולקבל. אני שם ושם זה אני ואתם תסתכלו ותזכרו ותנצרו את היום הזה לזכר כל הימים שאתם קיימים למען הדורות הבאים שיידעו ויבינו, שיידעו. אם יש מה לומר אני אומר ואם אין מה לומר אני אומר כי אין לי מחסומים למילים והברות שיוצאות החוצה, כמו תינוק מגודל שפולט ופולט, רק שבגיל מסוים אף אחד לא בא לנגב לך את כל החרא שיוצא לך מהפה. אני אכנס לרכב והנהג בהרים, ברמה, כשהכביש חלק זה תירוץ מצוין, לתת גז מצלע הר ולהביט אל הנוף, ליהנות מכל רגע כאילו הוא נצחי ולא אחרון. אם הוא לא יהיה אחרון זה יהיה נוראי. אני אגשים כל כך הרבה דברים, פנטיות וחלומות ונשים שונות ומיוחדות ואולי אני אקים משפחה ואולי אני פשוט לא אדע שהיא קמה. אולי אני אקח גלולה שתעיר אותי למציאות אחרת, ומה יהיה אז? אני חושב לקחת כמה כימיקלים ולצייר ולצייר עד שהעיניים לא יראו דבר והפה יהיה יבש ואני אתמוטט על הרצפה ואקום כמו נרקומן מסריח שאין לו עתיד, אין לו סיפוק משום דבר, אז אני אסתכל על היצירות השונות ואני אשנא את כולן כרגיל. החשמל יתחיל לבצבץ מכפות הידיים ואני אהיה עצבני ואדום ועצוב ואני אשרוף את הכל, האש תהיה כה גדולה וכה יפה ומכלה. הכל יהיה לעפר ואפר ואני אכנס לתוך המסיבה הגדולה הזאת וארקוד עד נצח. אחר כך יבואו מכבי האש והמשטרה וזק"א וההורים והמשפחה והחברים וכולם ייקחו את מה שנשאר לחלקה הידועה ויעשו לי טקס יפה ועצוב, אימא תהיה שבורה, לכל השאר אני לא חושב שאכפת יותר מידי. הם ייתנו כבוד וישכחו אותי עם הזמן, כי לי לא היה מקום אצלם לעשות פינה קטנה משלי. מקדש משלי אצל כל אחד ואחת להכין בו קפה ולעשן סיגריה מיוחדת מגולגלת ולצחוק על כולם, לצחוק עד דמעות, עד חנק, לזכור את הימים והלילות את הרגעים הקטנים. כל הדברים שרצים לי בראש ברגע נתון אחד ואני חושב שאם היה זה בנאדם אחר עם מוח כמו שלי, הוא מזמן היה משתגע, לא שאני נורמלי. אבל האדם האחר הזה מזמן היה יורד מהפסים ועושה דברים יותר מטומטמים ממה שאני עושה. אני צריך מגע וחום ואהבה, אני צריך אישה, לא רק לרגע, לא רק לגמור בתוכה. מעניין מה יהיה בעוד שעה, בעוד שנה, בעשר דקות האחרונות שלי כאדם צלול. אני כל כך רעב כשאני מרגיש שחסר, אני עושה פשיטות על המקרר, מבצעים חשאיים וגלויים לעיניו הבוחנות של הבית. ואני משמין ואז מזיע את זה החוצה ומשמין ומוציא את זה החוצה בדמעות של צחוק ועצב. פעם בשבוע שבועיים אני מוודא שאני באמת אגמור באישה. אני חושב שאני אפסיק לעשן, זה סתם חרא, סתם מסריח, מספק ולא מספיק, אבל זה כל כך טוב בשביל לסיים את היום, בשביל סופים קצרים בשביל חברים קרובים ורחוקים ובשביל להכיר. הכל כל כך נכון וכל כך לא נכון, מעניין מה הרב יגיד חוץ מלומר לאנשים מה הם צריכים לקרוא בתפילה. לראות את העולם בעיניים שלי זה אף פעם לא משעמם, כל כך הרבה צבעים וגוונים, חדות וכהות וטשטוש. כל החושים פועלים, אני מרגיש מוכן עכשיו לצאת לאוויר העולם, מרגיש את זה בכל הגוף. יוצא לנשום אויר, לעשן סיגריה בדממה, לעשן מהר, לחזור פנימה לסטודיו, ערמה אחת גדולה של רפה, מדליק את האש, ידיים רועדות, אני חשמל, ואתם?
| |
לדף הבא
דפים:
|  כינוי:
מין: זכר |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
