| 5/2013
שעמום בעבודה (מיון)
קצת משעמם לי בעמדת מיון בעבודה, אז לקחתי דף A4 וקיפלתי והתחלתי לקשקש בזמן הפנוי שיש לי.
והמשכתי לקשקש בעוד יום עבודה בו זכיתי להגיע למיון.
ובעוד יום עבודה...
היום סיימתי חצי דף! ניראה לי שהגודל הוא A5 אם אני לא טועה.
נשאר עוד חצי דף.. לא יודע אם אמשיך ועוד צריך לסרוק ואין זמן. בכל מקרה אני יוצא למילואים.
| |
קטע קצר לילי
מזיז את הכיסא לאחור, מתיישב ומתקרב מעט אל השולחן. אני ממוקם בפינה עם הגב לקיר ועיניים משקיפות על כל המתרחש, רק שבשעות כאלה זה רק אני ואנשי הצוות. התיק הקטן מונח על השולחן, חצי פתוח, ואני מתחיל באמנות הגלגול כדי שהסיגריה תהיה מוכנה כמה דקות לפני בואה של המלצרית עם כוס המשקה התורן. היא נכנסת עם חברה טובה והן מתיישבות מולי, על הכיסאות של הבר. הן חברות של אחת המלצריות. אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלה, אפשרי להריח אותה מרחוק. זהו מן ריח כזה שצריך לשמר, כמו בושם נדיר, להסניף אותו לזמנים טובים ולרצות להדיף את ריחו בכל עת. עשן מתפזר סביבי ורק המבט הנוקב מצליח לפזר אותו בכמות הנכונה. היא בידה העדינה מחזיקה כוס מלאה ביין אדום ומתקתק המשתלח בשפתיה החושניות מאודם כהה ובוהק. לרגע הבחנתי בגצים מעיניה כשמבטינו הצטלבו. מגלגל עוד סיגריה ולא יכול באמת לקום מהפינה החמימה והמוכרת. יד מלטפת מגיעה ממקום לא צפוי והיא מסובבת את ראשה ומחייכת ומחזירה בנשיקה חטופה. הכל מצטייר בעייני כסצנה מסרט אהבה מותח ברלינאי, מתקופת הזהב של העיר הארורה הזאת. עורה הלבן מעקצץ בכוס השנייה והיא קמה והולכת, תמירה ומרוצה. אני מניח את הכסף על השולחן בלי לבקש חשבון ומכנס את רגלי לכדי צעדים קטנים על מנת שלא אפול בדרך אל הרכב. כשאני מגיע למעוני הנוכחי, הגוף שמוט כמו גבעול בסתיו והמוח מלא פנטזיות בבחורה ההיא שלא יכולתי לגשת לשאול לשמה, בצורה כה טיפשית ותמימה. הכל מתערבל כעת, כשאני שוכב מסריח מסיגריות של חיילים בפלוגת מסלול. פשוט שם אבל לא שם באמת. מחייך ללילה לחשכה, "תודה" אני אומר ונרדם.
| |
"המלצרית"
הוא ירד מן הסוס, לבוש בשחור. לראשו כובע אלגנטי של בוקרים אמריקאים מהתקופה שלפני מלחמת האזרחים ופניו מעוטרים בזקן נערי, אותם הכובע דאג להסתיר. הז'קט הבלוי והמסוקס שלבש, הגיע עד למגפיו השחורות והשחוקות. כאשר הוא נכנס אל התיאטרון, אף אחד לא ראה את פניו אך לכולם היתה מן תחושה באוויר שהוא מביט בהם ישר אל תוך העיניים. הוא מצידו ידע, כשהדלתות נסגרות, כל מי שבפנים לא יוצא עם נשמה השורצת בגופו. הוא נכנס והתיישב בפינה הרחוקה של הבאר, מסתכל ובוחן את השטח. בפינה החשוכה שמאחוריו, תיירת עם חצי חזה בחוץ צמודה לשני חיילים הקרובים לשחרור. הזיפים וההתלהבות הבתולית למראה החזה הזקור של התיירת מסגירים אותם, את כוונותיהם. מולו, יושבת בחורה עדינה עם משקפיים עבות, עורה צחור ויש לה רק גומת חן אחת. היא שותה סטלה ארטואה ומגניבה מבטים לאחת המלצריות. שאר האנשים לא רלוונטים, בהם הברמן שמוזג לו כל עשרים דקות צ'ייסר בלנטיין מבקבוק שכנראה לא שתו ממנו רבים. ידיו השחורות והיבשות נוגעות בכוס הבירה הקרה, אצבעותיו מתופפות עליה בקצב אחיד. המוזיקה לא מתאימה למה אשר הולך להתרחש. הוא נזכר בתקופה בה אבות אבותיו היו יוצאים לצוד חיות טרף וחיות בר מסוכנות על מנת להוכיח את גבריותם, איך הם היו הורגים את בני השבט היריב על מנת לאכול את איבריהם כדי לזכות בתכונותיהם הרבות. עצמה וכח. בסופו של יום הכל מתחיל ונגמר בעצמה וכח. האדם הלבן הגיע והרס את הכל, שלט בהם כאל הרוכב על בהמות, צד את החיות הטורפות בדרכו שלו וזרע בהם ובשבטיהם רוע טהור ביד רמה עד שנאלצו להיות עם אחד, עם של שאריות. עם הזמן הדת החדשה נכנסה לארצם והשדים של פעם פינו את מקומם לקידמה. שיניו היו צהבהבות מטבק לגלגול זול, ושפתיו מרשימות. בפינה אחרת בתיאטרון עמד שולחן סנוקר בודד. מקל אחד היה שבור מקטטה שאף אחד לא זוכר איך התחילה אבל בעלי התיאטרון זוכרים טוב טוב כמה כסף היא גבתה. הבירה אוזלת אט אט מהכוס המזיעה והוא מזמין אחת נוספת, קרירה יותר. הבחורה עם המשקפיים ניגשת אליו בהססנות ולוחשת באוזנו כמה מילים של אהבה חד פעמית שרק הוא שומע, אבל כולם חווים זאת לפחות פעם בחיים. היא מלטפת ברוך את ידו ומכניסה את ידה השניה אל תוך מכנסיו, הז'קט הארוך מסתיר הכל כאשר הברמן ממלא בכוסו בירה קרירה מהחבית. היא מנשקת את צווארו נשיקות קטנות וחטופות, ומביטה בעיניו מבלי לראותם באמת. היא לא כה תמימה כמו שחשב, כמו שתיאר לעצמו כשאר הבחין בה. הוא שואל לשמה והיא עונה לו "אמת" ומגחכת לכמה שניות. לאחר מכן באה שתיקה ואז השאלה הבלתי נמנעת לשמו והוא עונה לה "צדק", אך היא לא באמת מתעניינת בקול שיוצא מפיו. הם מביטים האחד לשניה בעיניים בפעם האחרונה והיא אוחזת בידו ומושכת אותו עד שהוא קם לכיוון אחד החדרים הפרטיים שהתיאטרון מציע ללקוחותיו. באחד מהחדרים האלו בליל אוהבים שאת תאריכו איש לא זוכר נוצר בבטנה של נקבה, ספק כושית, ספק זונה, ילד משיח ששמו שמור למעטים, אך אותם המעטים דאגו שלא יוודא לשאר האנושות לעולם. הוא מתיישב על הספא, משוחרר מכל מחשבה טורדנית על עבודתו שהדד ליין שלה מגיע לקיצו. משוחרר וחופשי לחירותו בשעות קטנות של חסד. היא נצמדת אליו ויורדת למרגלותיו ופותחת את רוכסן מכנסיו וראשה יורד-עולה בקצב קבוע. עיניה הכחולות משנות צבען מכחול-לסגול-לאדום-לכחול ים, שוב ושוב, היא מסמיקה, ועורה נהפך ורוד אדום. הרוק מתחיל לרדת מפיה בצורה בלתי נשלטת. היא כמעט ונחנקת הוא אדיש. לא נוגע ולא מסתכל רק עוצם עיניים ומנגן על החליל כמו שהיה עושה כנער למרגלותיו של נהר המיסיסיפי. היא תופסת את רגליו ומורידה את תחתוניה, עולה עליו וחצאיתה המשובצת מסתירה הכל. היא עולה ויורדת עולה ויורדת עד שהיא מרגישה את הזרם מתפוצץ בכל גופה. היא גונחת לאזנו ולוחשת לו דברים שרק הוא יכול להבין, והוא נשאר אדיש, הוא כבר חווה את זה פעם או פעמיים בחייו. היא גומרת והולכת והוא חוזר לכוס הבירה המלאה שמחכה רק לו. המלצרית מחפשת את "אמת" במבטה אך לא שואבת ממנה רגע של נחת, לא מבט חטוף ולא מגע יד רך. התיירת הצמודה לשני החיילים מבקשת חשבון, הם מצידם מתכננים את המשך הלילה איתה. הוא, הלבוש בשחור, מבין שזה הזמן לפעול. הוא סורק את התיאטרון בפעם האחרונה. שני חיילים עם תיירת אחת, "אמת", ברמן, מלצרית ובעלי התיאטרון, היושבים בשולחן משלהם ומדברים על עסקים ופוליטיקה. הוא לא חש בהם כשנכנס, מוזר, הוא חושב לעצמו בקול. הוא מוציא את אקדח הגלוק מתחת לז'קט השחור, הוא טעון מראש ומוכן לפעולה. הדלתות נסגרות. הוא עוצם עיניו ומתאר לעצמו הכל לפרטי פרטים... הראשונה למות היתה "אמת" כדור אחד בחזה ושתיים בראש, אחד לכל עין. לאחר מכן הברמן, כדור אחד ללב והוא נופל. עכשיו הבעלים שלא שמו לב בכלל למתרחש. הראשון קיבל כדור לראש והשני נכנס להלם, מהסתכל על הבחור בשחור, נופל ומת מהתקף לב. הפחד ממלא כעת את התיאטרון. החיילים לא היו מהזן הלוחם וגם לא מהזן השורד, שניהם ניסו לברוח ולפרוץ את הדלתות אבל הבחור ריסס להם את הגב והם נפלו כמטרת קרטון במטווח צה"לי. התיירת היתה אחרונה, לא סתם הוא שמר אותה לסוף. כשהוא הגיע אל הבחורה המסכנה והמפוחדת הוא תפס בחוזקה בשערה והשעינה על שלחן הבאר, פיסק את רגליה הארוכות קרע את תחתוניה וגחן מעליה. היא צרחה לעזרה, לאלוהים, לחבר, למשפחה, לעולם, אבל אף אחד לא רצה לשמוע. אף אחד גם לא יכל לשמוע. הבחור בעל אותה עד שהתעלפה וכשהנוזל הלבן והחם השתלט על גופה הוא הפך אותה, והכניס את קנה האקדח אל תוך פיה, הסתכל על גופה הנבול והבזוי ולחץ על ההדק. הרבה דם נשפך מייצור כל כך שברירי. עכשיו הבחור בשחור שידיו יבשות וגוון עורו כהה וצבע עיניו אינו ידוע נשאר שחור אבל נשמתו השחורה התבהרה עד כדי שלמות והוא טהור, לבינתיים. רק דבר אחד חמק מבין אצבעותיו, המלצרית.
| |
לדף הבא
דפים:
|  כינוי:
מין: זכר |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
