יש כל מיני דרכים להגיע לקמבודיה. אנחנו בחרנו בשיט על המקונג. לתומי חשבתי שבבוקר תבוא לפה איזו פינה ותאסוף את האורחים מהמלונות לאורך ציר הנסיעה, יחד עם המזוודות כמובן. דמיינתי את הספינה הזו.. בבוקר גיליתי שהעובדות קצת אחרות. לא ספינה אלא סירת מרוץ. המזוודות נדחסו למפלס התחתון ואנחנו התפזרנו, חלקנו על הסיפון הפתוח וחלקנו בתא הנוסעים. היה קצת צפוף אבל בטח כולם יגידו שזו היתה חוויה...יצאנו לדרך לכיוון מעבר הגבול. השיט ארך 6 שעות, מתוכן בילינו יותר משעה במעבר הגבול, 40 דקות כדי לצאת מוייטנאם וכל השאר כדי להיכנס לקמבודיה. אחרי כל הביורוקרטיה חזרנו לסירתנו כדי שתביא אותנו אחרי עוד כמה שעות לחוף מבטחים בעיר הבירה פנום-פן.

פנום פן הבירה נראית כמו... כמו.... אולי כמו עזה. המראות קשים מאד. העוני ברחובות בולט מאד. הרבה מאד אנשים קטועי גפים ופצועים מאלפי המוקשים שהוטמנו בשדות ע"י פול פוט ואנשיו שביצעו טיהור אתני (תורת הגזע?) במהלכו נרצחו יותר מ-2 מיליון אנשים. וכל זה קרה ממש לפני כמה שנים.

ההשוואה לויטנאם היא בלתי נמנעת. מלוכלך, השירותים פה זה עולם אחר. על נייר טואלט אפשר רק לחלום.. הטוסטוסים בכמויות קטנות בהרבה והם בדרך כלל ישנים. הרבה יותר רוכבי אופניים. תופעה חדשה היא תופעת מקבצי הנדבות. ילדים קטנים, אמהות עם תינוק על הידיים, נכים קטועי גפים שלחלק מהם סדרו פרוטזות אבל לא היה מזיק אם היו מסדרים להם גם מקומות עבודה, אנשים שנשרפו מכל מיני חומרים והפצצות. ממש נורא. מזכיר מאד את הודו. ומצד שני, המון רכבים מפוארים. יש פה יותר מכוניות בהשוואה למה שראינו בערי ויטנאם. ומהסוגים היקרים ביותר. למשל 4X4 לקסוס או לנדקרוזר ודומים להם. זה נורא בולט על רקע העוני.

המדריך מקומי הוא איש עם ארשת עצובה. במקצועו הוא מורה לאנגלית בחטיבת הביניים. הוא מרוויח משכורת של 65 דולר בחודש שמספיקה לקיום לחצי חודש. יש לו 3 ילדים ואשה שאיננה עובדת. לפרנסתו הוא עובד בעבודות נוספות כדי לכלכל את משפחתו. בגיל 4 התייתם מאביו והיה רק בן 7 כשהחמר רוז' החלו לפעול נגד האוכלוסייה המקומית. בתי ספר נסגרו והחלו לרדוף את המשכילים. בגלל שהיה גבוה ונראה גדול לגילו, הוא צוות לקבוצת עבודה שעבדה בעבודות פיזיות קשות במשך תקופה ארוכה. מי שלא עמד במכסה – נורה. האוכל שקבלו היו המים שבהם השקיעו את האורז. הרעב היה גדול. יום אחד הוא מצא שיח של פלפלים אדומים חריפים ואכל את כולם. זה גרם לו לכאב בטן חזק בבוקר כשלא יצא לעבודה בבוקר כבלו אותו באזיקים והובילו אותו למפקד במקום, המפקד לא אמר מילה והכה אותו בשוט על עורפו, והוא נזרק לתא כשגורלו ברור מראש. למזלו עבר שם איש שהכיר את משפחתו. הוא דבר עם המפקד והילד שוחרר חזרה לקבוצת העבודה. אחרי יומיים נורה האיש שהציל אותו.  

הוא מסתובב אתנו ברחבי פנום-פן. מראה לנו עיר בירה עם שדרות רחבות ופסלים מפוארים וארמון מלוכה ומקדשים מרשימים. ומצד שני זו עיר שבה בתי ספר הפכו למתקני כליאה ועינויים מהם הובלו אנשים לשדות הקטל מחוץ לעיר. זו עיר עצובה מאד. קשה להסתובב בה עם כל הילדים שרצים אחריך ומתחננים לנדבה. כולם יודעים את המילים הנכונות באנגלית, אלה שיפתחו לך את הלב. אבל נתת לאחד ומה עם כל השאר. אחרי פעם אחת כזו ראיתי מהצד שלקבוצת הנכים מתקרב 'בעל הבית' והם נותנים לו את הכסף שקבלו מאיתנו.

זו עיר ממש קשה.

מאכל מקומי מומלץ - עכבישים שחורים חיים. בחיי שראיתי אנשים אוכלים את זה. לפי הבעת פניהם זה נראה מעדן. אמנם נסיתי כל מיני דברים בענייני אוכל אבל לא את זה. יש גבול, לא?