כאילו ב-180 התהפך לנו העולם כשהגענו לסיאם ריפ תחנתנו האחרונה בטיול/מסע הזה. את הפוסט הזה אני כבר כותבת מהארץ כשכל החוויות של מה שעבר עלי ב-15 הימים האחרונים מתחילות לשקוע בי לאט לאט. הסיום בסיאם ריפ היה  כמו איזה גרנד פינאלה לכל התקופה המדהימה שעברה עלי.

סיאם ריפ היא עיירה קטנה שנמצאת בצפון קמבודיה קרוב לגבול עם תאילנד. מזלה של עיירה זו שפר עליה יותר בהשוואה לערים אחרות בקמבודיה. אמנם גם פה מצאנו עוני משווע ודלות רבה אבל בצד אלה נמצא מתחם מופלא של מקדשים שנקרא 'אגנקור ואט' שהוא לדעתי הפלא השמיני של העולם. הגילוי הזה סיפק לעיר את זריקת הממון הנדרשת להפיכתה ליעד תיירות, ובכך הצעיד קדימה את רמת ואיכות חיי התושבים ושיפר אותם פלאים. העיר היא לא רק מקום יציאה לאטרקציות בסביבה, יש בה שוק נהדר, בית ספר לאמנות מקומית ובערב יש ממש חיי לילה, הופעות, פאבים, מסאז'ים. האנשים מעט דביקים וחמדנים "יו וונט טוק טוק?", אבל לא צריך להלחץ מזה.

גולת הכותרת של הביקור בעיר הזו הוא הביקור בעיר הנעלמה אנגקור שהיתה עיר הבירה של קמבודיה בין המאות 9 - 15, והיתה גדולה יותר מכל ערי אירופה של ימי הביניים. העיר משתרעת על שטח של 400 קמ"ר, ובה מקדשים וארמונות מפוארים. העיר מעולם לא הוחרבה. באמצע המאה ה-15 היא ננטשה, ובמשך 400 שנה נעלמה מידיעת העולם ונבלעה לה בתוך ג'ונגל עבות כשהיא נכנעת לשחיקת הזמן ולצמחיית היער. בסוף המאה ה-19 בדרך מקרה, החל תהליך של חשיפתה מחדש של העיר ואז נתגלה הפלא הזה לעיני כל.

כשרואים את ארמונות ומקדשי אנגקור אי אפשר שלא להתפעם מהגודל והאצילות, להשתהות מהיופי והעוצמה, ולתהות איך נבנו מבני הענק האלו, איך נחצבו האבנים ומאין הובאו, איך הונפו למקומם ואיך סותתו, מי היו האנשים מאחורי מבצעי הענק האלו, ומה עלה בגורלם כשנטשו את העיר ללא מאבק או קרב, ואיך נראתה עיר בשטח של לוס אנג'לס, על מאות ארמונותיה ומקדשיה בזמן פריחתה, בתקופה בה באירופה של ימי הצלבנים היו רק מספר ערי מבצר קטנות. ולבסוף, איך היא נתגלתה למבקרים הבודדים שנכנסו לג'ונגל וגילו אותה.

מדהים ביופיו הקשר שנוצר בין המבנים ליער. מספר מבנים נשארו לבליית העצים, כשהם אוחזים בחומת האבן, ולא נותנים לה להתפרק. המאבק בין העץ החי לאבן הדוממת הוכרע. כניסה לאזור העיר היא חוויה מדהימה ביופיה. המעבר מטבע ירוק-עד וממאבק מתמיד של הישרדות, לאזור שכמו קפסולת זמן, נפתח - מגלה למבקרים מעט מתפארת העבר.

זה היה סיום ראוי לטיול מופלא. אחריו הפרידו בינינו לבין הבית בארץ 25 שעות של נסיעות והמתנות ונמלי תעופה וכירטוסים וטיסות וארוחות תוך כדי שינה ובהיה בסרטים עם תרגום לאוזבקית ורכבת אחרונה הביתה עד שנחתנו סופית.

ועוד יש לי הרבה מה לספר שלא ספרתי. אבל על זה בפעם הבאה . עכשיו אני עסוקה באיך לסדר את השעון הפנימי שלי. בכל לילה אני מתעוררת בשעה 3.