"את יכולה לבוא רגע?" הצצתי לכיוון שלו. הוא עמד שם במסדרון כשמגבת עוטפת את חלק גופו התחתון.

"עכשיו או שזה סובל דיחוי?" בדיוק הייתי באמצע יומן החדשות. מנסה להשלים פערים של שלושת השבועות האחרונים ולהבין מה קורה.
"עכשיו"
באתי.
"יש לך שעווה?" הוא שאל אותי. מכל השאלות שבעולם לזו הכי פחות ציפיתי ממנו.
"בשביל מה?" שאלתי. הוא הצביע על החזה שלו. היו שם 17 שערות "אני רוצה שתורידי לי את זה" אמר.
"אני? למה דווקא אני" שאלתי אותו מחפשת דרך להתחמק המשימה הלא צפויה הזו
 "שערות בחזה זה סקסי" אמרתי לו.
חשבתי שזה טיעון המחץ, אולי זה ישכנע אותו לבטל את המשימה שהועיד לי.
"בדור שלך אולי זה היה ככה" הוא אמר "אצלנו זה לא ככה"  ישר הבנתי ששום דבר לא יוכל לגשר בין פער הדורות שהוא שם לי כרגע מול העיניים.

"יש לך עוד חברים שמורידים?"  העברתי נושא
"בטח"  
"מי עושה להם את זה?"
הוא נקב בשם של בחורה שאני לא מכירה, וכבר הבנתי שאני לא אוכל להתחמק.  זכרתי שהיה לי פעם משהו כזה. אבל אני מתעצלת והולכת לשרית.

 תוך כדי שאני מחפשת המשכתי לשאול:
"מתי בדיוק אתה מוריד את החולצה שרואים את ה-17 שערות האלה?" שאלתי
"כשאני הולך לים, למשל.." ענה
"אבל עכשיו אין ים. מעכשיו אתה מתכונן לשנה הבאה?"
"וגם כשאני עם בחורות" המשיך לפרט..
לרגע נתקעה לי הנשימה.
"אתה מוריד את החולצה כשאתה עם בחורות?" נפלטה לי פתאום שאלה.
"מן הסתם אני מוריד" הוא ענה בטבעיות מתעלם מן הטמטום שלי ואני פתאום הבנתי שני דברים, שהילד הזה שעומד מולי הוא כנראה כבר לא כל כך ילד.. ושלא יעזרו לי כל ההתחמקויות וכדאי שאמצא את השעווה ואת הרצועות ויאללה לעבודה.