אני לא אוהבת לנחש מה הצד השני מתכוון ואז לגלות שטעיתי. אם הצד השני מתכוון למשהו שיגיד את זה באופן מפורש. הלו. זה לא חידון פה ואני לא קוראת מחשבות.

לבוא הביתה וגלות שהאוכל שפינזתי ותכננתי עליו כל הדרך ובגללו התאפקתי לא לאכול כלום – נגמר כי חבורת ההונים השתלטה לי על המקרר..

להגיע בזמן לקופת חולים ואז לגלות שהתור שלי מתרחק כי "אני צריכה רק משהו דחוף" ו"הוא הזמין אותי מחוץ לתור" ו"יש לי רק שאלה קטנה" ובסוף לגלות שאני נכנסת באיחור של שעה!!!

שעווה. זה כואב. במיוחד כשאני מגיעה לזה אחרי יום עמוס ומעייף... והעצבים שלי חשופים לגמרי.

לראות את הרכבת זזה לאט אט מן הרציף אחרי שרצתי כדי להספיק ... וכל הטלפונים שאחרי זה, להזיז את הפגישות. להתנצל.

כששואלים אותי בקופה בסופר "תרצי לתרום 10 שקלים ל.."? מה אני אמורה להגיד? אם אני אומרת לא אני מרגישה עם זה חרה. את מי זה מעניין שחצי שעה קודם כבר תרמתי בבית. 10 שקלים זה כלום כסף. זה עניין עקרוני. תרומות זה משהו של צנעת הפרט. אני לא אוהבת את הסיטואציה הזו בסופר.

להחליט (אחרי ששקלתי ובחנתי וכו'..) ולגלות שטעיתי בגדול.

לפנטז על הקפה שאני הולכת לשתות, להכין הכל כמו שצריך, במידה שאני אוהבת, לשפוך את המים לכוס ולגלות ששכחתי רק דבר קטן אחד - להרתיח את המים.

לנקות את הגז. אני בטוחה שאת הכיריים החשמליות המציאו בשבילי.

אני לא אוהבת שקר לי.