לא חשבתי על זה בכלל. עד להודעת הסמס: "יום רבין היום. אנא נסו לשלב במפגש היום מסר לחשיבות החינוך כמקדם אחריות ומעורבות חברתית"  בבת אחת נזרקתי לערב ההוא. כבר כתבתי על זה פעם. גרתי אז בחו"ל. בערב ההוא כשרבין נרצח היתה אצלי ארוחת ערב גדולה. מוצאי שבת. כל אותו סוף שבוע שקדתי על הכנת הארוחה.. בתקופה הזו באירופה כבר די קר. מסיקים את הבתים. האורחים כבר היו הגיעו האווירה היתה נעימה, היין שנמזג לכוסות כבר התחיל לתת את אותותיו, עוזי עם אוסף הבדיחות שלו. אלי התיישב על הכורסא במרכז החדר וסיפר קוריוזים על אנשים שפגש בעבודתו כקונסול, לגדי היו ספורים מהביקור האחרון של אחד השרים. אני עמדתי במטבח מכינה את המרק להגשה. בדיוק כשכבר התיישבו מסביב לשולחן התחילו הטלפונים מהארץ. שיחות מבולבלות, עדכונים ראשונים. אף אחד עוד לא ידע כלום, מעט תקווה. שעות נענו בין שולחן האוכל לבין הטלוויזיה, בין שיחות הטלפון מהארץ לפרשנויות שהתפתחו בחדר, מנסים להיאחז בכל פירור של מידע שהגיע. אבל כולם יודעים שבחוץ לארץ תמיד יודעים את החדשות יותר מהר ממה שהן מתפרסמות בארץ, ואנחנו הבנו מהר מאד שזה סיפור עם סוף לא טוב. סיוט בטעם של ארוחת ערב עשויה היטב. ישבנו עוד קצת זמן, והאורחים התפזרו. לא היו אז טלפונים סלולריים כמו היום והילדים שחזרו מבילויי השבת נפלו ישר לתוך ההלם הזה.

יום ראשון שלמחרת היה יום חופש מעבודה. כל היום ההוא ליוו אותנו התמונות מהארץ והחדשות והעדכונים והטלפנים ומועקה שהלכה וגדלה יחד עם הידיעה שזהו.. כשהבוקר התחמם יצאנו כמנהגנו עם הקטנצ'יק החוצה אל הגן הציבורי תחושת הבדידות שם היתה עוד יותר גדולה. הגעגוע להיות בשעות כאלה במקום אחר היה מאד גדול.

למחרת כאילו עניינים כרגיל. אני הלכתי לעבודה בשגרירות. הקטנצ'יק הלך לגן הילדים חזרו לבית הספר. חזרנו לשגרה. הילדים שהגיעו לביה"ס נדהמו לגלות שאף אחד לא מתעסק במה שקרה בסוף השבוע. קצת מילות תנחומים מחברים ששמעו וזהו. יש שיעורים יש מערכת. לומדים. עוד שיעור ועוד שיעור ועוד ואף אחד לא מתייחס למה שקרה. בשלב כלשהו הם התארגנו והלכו למנהל ביה"ס והודיעו לו שהם לא מסוגלים ללמוד ושזה לא בסדר שאף אחד מביה"ס לא חשב שצריך ולדבר איתם על מה שעבר עליהם בסוף השבוע. מנהל ביה"ס קרא ליועצת והורה לה לכנס את כל הילדים הישראלים ולדבר איתם על מה שקרה. בעקבות היום הזה יזמו שם פעילויות נוספות לאותו שבוע ובמשך תקופה אף דאגו לאסוף את הילדים מידי פעם ולשוחח איתם. הם לא הרשו לעצמם להתעלם.

... עברו מאז לא מעט שנים. הגוש השחור הגדול נמצא אצלי בבטן מאז לא התפוגג. אני חיה איתו. כשנדמה לי שהוא נעלם משהו מזכיר לי שהוא לא. כמו הודעת הסמס היום. אני כבר חושבת איך נשלב את הדבור על זה בפעילות שתכננו היום. שאנשים יראו שהכל קשור גם אם נדמה שזה לא ככה.