יש לנו הסכמה שאם הוא לא בבית כשאני מתעוררת בבוקר – אז מחכה לי ממנו סמס. השבוע הוא שכח כמה פעמים. בדרך כלל אני מתקשרת אליו לוודא שהכל בסדר. השבוע כשזה קרה יותר מפעמיים, באתי אליו כועסת והזכרתי לו את ההסכם שלנו שהוא לא עומד בו. ותכף ומיד הוא אמר לי שנכון שהשבוע הוא פישל אבל כל הזמן הוא היה בסדר ולמה על זה לא אמרתי לו כלום?

ואז רבנו בסוף השבוע. בשישי קבענו שנאכל ארוחת צהרים ביחד, כל הבוקר עמדתי וטרחתי להכין לו דברים שהוא אוהב – בסוף הוא לא התעורר ובסופו של דבר אכלנו לבד. זה הרגיז אותי. ישר הרגשתי איך כל המחשבות מציפות אותי אלה על חוסר הכבוד ועל חוסר ההתייחסות ונזכרתי בכל המקרים האלה מהעבר (אח.. כמה טוב שיש שלדים בארון שמפעם לפעם אפשר לאוורר אותם ולהציג אותם לראווה) וכבר הרגשתי שיש לי פה קייס רציני. הייתי משוכנעת בזה , עד ש.. עד ש.. פגשתי את אח שלו שישר אמר לי שאני עושה סיפור מכלום. ושזה היה צריך להיות לי ברור שהוא לא יקום ואם נורא חשוב לי שהוא יאכל אתנו ביחד אז למה לא להעביר את ארוחת הצהרים לערב?

לקחתי אוויר.

למחרת מצאתי זמן שהוא לא היה כל כך עסוק ושהחברים שלו לא היו כאן ושאלתי אותו אם מתאים לו שנדבר. הוא אמר שכן. אמרתי לו: "יש עוד 3-4 חודשים עד לגיוס שלך ושאני רוצה שהתקופה הזו תעבור באווירה טובה ושיהיו בינינו יחסים טובים". הצעתי שנבדוק ביחד את המקומות שבהם אנחנו לא כל כך מסתדרים. הוא הסכים. כשהתחלנו לברר ראינו שאין לנו כל כך הרבה מקומות כאלה. אז אמרתי לו שאני לא רוצה לוותר על ארוחות משותפות בסופי שבוע. הוא אמר לי שנראה לו שאם נעביר את הצהרים לערב – הוא יוכל לעמוד בזה.

אז תוך כדי שאנחנו מדברים לנו בעניינים שלנו, הוא סיפר לי שיש לו חברה כבר שבועיים. עכשיו הכל התבהר. תכף הבנתי את כל המצב רוח המשוגע הזה שיש לו בזמן האחרון ואת זה שבבוקר כשהייתי קמה ראיתי אותו יושב במרפסת עטוף במעיל דובון ופותר תשבצים והוא קורא לי: "או, טוב שנזכרת לבוא, אני צריך אותך. יש לי כמה הגדרות שאני לא יודע" ואני בבעיה מה לעשות קודם, להתארגן לעבודה או לעזור לו לפתור את התשבץ. ואני מתפתה לעזור לו עד שצינת הבוקר מבריחה אותי חזרה לחדר ומזכירה לי שעלי להתארגן ומהר.

וכשגמרנו לדבר, התחבקנו ארוכות ובלב אמרתי לעצמי שאני בטוח עושה את השיחות האלה בשביל החיבוקים שאחר כך. אני מכורה להם.