בדקה האחרונה של פגישתנו הקודמת היא הודיעה לי שנדלג על שבוע ונפגש רק בעוד שבועיים. ההרגשה שלי באותו רגע היתה שהיא מביאה משהו סגור שאין מה לדון בו. לא הרגשתי נוח עם זה אבל באותו רגע החלטתי לא להגיב. במשך השבוע התכתבנו במייל ונוצרה הזדמנות לפתוח ולשאול אותה על סיבת דחיית פגישתנו הקבועה. "אני מאד עסוקה" היתה תשובתה. קצרה ולא פותחת שיחה.

אחרי שנפגשנו שוב, רציתי מאד לחלוק איתה את הרגשת הקושי שחוויית השיחה ההיא החתומה השאירה בי. חיפשתי הזדמנות להביא לידיעתה מה אני חשתי בשיחה ההיא.

"ההתנהגות הזו שאת נוקטת בה הוא של מי שמתלבטת ימים בינה לבין עצמה ולא אומרת כלום ומושכת זמן כמה שרק אפשר ואז ברגע האחרון באה וזורקת את הדברים בלי שאת מאפשרת לדבר עליהם. זה משהו שמעיד על קושי", אמרתי

היא הסתכלה עלי בעיניים גדולות. "את רוצה לומר שהרגשת הקושי שלי עוברת החוצה בלי שאני מתכוונת לכך? "

"הרי יכולת להגיד את קודם, נכון? בדרך שבה אמרת את זה - זה מעיד על קושי" והוספתי שלזרוק דברים ברגע האחרון, זה אומר שאין אפשרות לדבר עליהם, שהיא נמנעת במכוון מלדבר עליהם. שהיא נמנעת מלהיות במצב שאולי ידרוש ממנה להתעמת. שיתכן שכאשר ישנה אפשרות שהיא תגיע לעימות היא בוחרת בדרך בטוחה, בדרך של הימנעות, זורקת דברים וסוגרת."

היא שתקה שוב. שתיקה ארוכה

אמרתי לה שחשוב שתדע שהימנעות זו בחירה, שהיא בוחרת בהתנהגות הזו. וגם שאלתי אם היא יכולה לזהות מתי היא בוחרת בהתנהגות הזו.

ממש יכולתי לראות איך הגלגלים שלה בראש עובדים. המחשבות שלה עניינו אותי אבל לא רציתי לעבור את הקו הדק הזה בינינו. הרגשתי שאולי אני פולשת לתחום לא לי. הפינה הימנית של דף התכנית שעליה עבדנו התמלאה בצורות גיאומטריות חדות.

אבל מכיוון ששתינו בסיפור וכשאני חושבת על זה לעומק, אני מזהה שהיא עושה את זה לא מעט פעמים, ולא רק כלפי, הרגשתי שחשוב שאשתף אותה במה שאני חווה. "כשזרקת לי בפגישה האחרונה ביבשושיות "עוד שבועיים", שידרת שהעניין סגור וזה לא משהו לפתוח אותו. זה יצר אצלי הרגשה לא נוחה. הקשר בינינו בדרך כלל פתוח והנה את באה אלי ממקום כזה שלא מאפשר לדבר. הכל סגור וחתום. יחד עם ה'סגור וחתום' אני מרגישה את הקושי שלך לפתוח בשיחה, שאת רוצה שארגיש בדיוק כמה קשה לך להביא את עצמך באופן פשוט, גלוי וברור."

היא מוללה את קצה הנייר באצבעות ידיה, מקפלת ופותחת, מקפלת ופותחת.  

"טוב לדעת את זה" אמרה אחרי שניות ארוכות של שתיקה "במקומות של עימות באמת קשה לי ואז אני חושבת שאם אני אגיד דברים ככה ברגע האחרון, סגורים, אז אני אמנע מעצמי את העימות עם אחרים. אבל בעצם את אומרת שאת העימות הזה אני לא מונעת באמת, אני פשוט עושה אותו עם עצמי במשך ימים רבים. לבד. אני לא חוסכת אותו. אני  עושה את זה במקום אחר – במקום הרבה יותר מזיק לעצמי והרבה פחות יעיל בעבודה עם אחרים"

בא לך שנחזור רגע לסיפור שלנו, לרצון שלך לדחות את הפגישה? שאלתי

היא הסכימה ואני המשכתי. נניח שהיית אומרת לי קודם שאת מבקשת שלא נפגש השבוע. מה היה קורה? היינו מבררות את זה יחד, בדרך היית משתפת אותי בתחושת העומס שבה את נתונה לאחרונה ואז היינו מחליטות ביחד מה עושים. איך זה נראה לך?

לא באמת הייתי זקוקה לתשובה. קיוויתי שלפחות איתי היא לא תחזור על זה שוב.