משך כל זמן הישיבה הרגשתי את העיניים שלו בגב שלי. חשבתי שהוא מציץ למה שאני כותבת ובגלל זה נמנעתי מכל השטויות שאני בדרך כלל עוסקת בהן בישיבות משעממות, על מנת שלא ארדם. בסוף הישיבה הוא בא אלי להגיד לי שכל הישיבה הוא עקב אחרי, (כאילו שלא ידעתי) וראה איך אני נאבקת בהדפסת הדברים "נורא רציתי להחליף אותך, אבל לא היה לי נעים". לא הבנתי מה הבעיה. "מה הבעיה?" שאלתי. "את צריכה ללמוד הקלדה עיוורת" זה משהו שאני חושבת עליו מזמן אבל לא עשיתי עם זה כלום. "אני שולח לך קורס להקלדה עיוורת. תראי איך זה ישפר את חייך".

סבבה אמרתי לעצמי, הינה נפגש הצורך שלי עם הרצון, ממש הזדמנות. תוך 3-4 ימים אני מסתערת על זה וכובשת את היעד בהצלחה.

כשבאתי הביתה המידע כבר חיכה לי במייל, כאילו שאם רציתי להשתמט עכשיו כבר אין מצב. הורדתי את הקורס מהאינטרנט וישר לעבודה. זכרתי את הילדים של הבית שעשו את זה בקלות כל כך ואמרתי לעצמי שזה קטן עלי כל כך שאין מה להתרגש. צ'יק צ'ק אני אני גם.

אני מתחילה, א קש  ב קש ג קש ד קש, אני מקישה לי על המקשים בעליצות וחולמת על הדפים השלמים שאדפיס מבלי להסתכל עליהם בכלל. כבר יש לי חלומות.. ואצה לי הדרך להגשימם.

ה-קש ט-קש פ-קש, תוך זמן קצר הבנתי שלבינתיים אני צריכה לגנוז את החלומות. אני לא מסתדרת עם האצבעות, עם המרחק שלהן מן המקשים. הקצב איטי של הדפסה איטי משהו. ב-2 אצבעות אני מדפיסה כמו טיל (עם שגיאות כמובן), וכעת עלי להמיר את הקצב המהיר במשהו איטי להחריד. קשה לי עם הקצב הזה. אני נאנקת עם המיקום של האותיות ומהמקום הזה קשה לי לראות את  המטרה הסופית.

ז-קש שז-קש, דס-קש, אני לא מסתדרת עם להניח את הידיים כל הזמן על המקלדת. מתבלבלות לי האצבעות. ס-קש קגב-קש, הקצב הולך וגובר ואנה אני באה. מהר מאד אני עוברת מהדפסה נכונה להדפסה בשתי אצבעות. אני מתחילה להבין את המקום של ההרגלים הישנים, עד כמה הם נטועים בי עמוק. חרותים בי. עכשיו אני צריכה להיפרד מהם. מה להיפרד? לעקור אותם. בלי לעקור אותם לעולם לא אוכל לאמץ לי את השיטה החדשה."כדאי לך" אומרים לי כולם "זה רווח נקי, ממש שיפור באיכות החיים" לכי תתווכחי עם טיעון משכנע שכזה. אענ-קש וחצ-קש םךץ-קש, אני מקישה במרץ, משתכנעת שכדאי לי ולא שמה לב שמרוב מחשבות כבר עברתי מזמן להקלדה בשתי אצבעות. שיט. ואיך אני מרגילה את עצמי לא להגניב מבט למקשים 'רק כדי להיות בטוחה'.. או בקיצור לסמוך יותר על עצמי..

וגם לא ברור לי איך שומרים את הידיים כל הזמן על המקלדת מבלי להרים אותן? בשניה שאני מאבדת את הריכוז הידיים מתרוממות. וזה קורה לי בערך כל חצי דקה. כבר למדתי שאסור לי לבוא לתרגול עייפה, כי התכנה היא חסרת רחמים. אני מקבלת ציון על כל תזוזה. 'לא  מספיק טוב' 'את בינונית', 'יש לך הרבה שגיאות' 'כדאי לך לחזור על השיעור'. בסוף כל שיעור אני מחכה לחוות דעת ויוצאת ממנה מקופלת לגמרי. כל ציון 'טוב' הופך אותי מאושרת לחצי יום. רק כמה שעות. את השיעור הבא אני מסיימת בציון כל כך גרוע שקשה לי לזכור שרק לפני שעה קבלתי 'טוב מאד. את יכולה להמשיך לשיעור הבא''.

מצב רוחי מתנודד משיעור לשיעור. הרהורים על להפסיק חולפים במוחי ('מה היה רע לי במצב הקודם'?) אבל אני לא מאלה שמפסיקים. חוץ מזה מה אני אגיד לגיא בפעם הבאה שניפגש אחרי שהבטחתי לו שזה קטן עלי?

מישהו אמר לי השבוע שזה כמו ללמוד לרכב על אופניים. בהתחלה יש לך כל הזמן צורך להוריד רגל אחת לרצפה. בשביל הביטחון.  ואז יום אחד, בלי ששמת לב את כבר לא צריכה את זה יותר.

(נ.ב. הקטע נכתב בהקלדה עיוורת.. לכן זה  לקח שבוע ימים..)