היום היתה לי הפתעה לא נעימה..עשיתי הפסקה של יום בהקלדה העיוורת, אחרי שהתוכנה סחטה לי את כל העצבים - ביקשתי לחזור ולתרגל שוב והופ... קבלתי הודעה שפג תוקפה של הסיסמא שלי. מובן שהתאכזבתי. ישר כתבתי לגיא, שאיך זה יכול להיות שהסיסמא מוגבלת בזמן. ואף אחד לא אמר לי דבר כזה, בטח הוא יענה לי מחר בבוקר. מרוב תסכול אני מדפיסה מתכונים ואת כל הניירות שעל השולחן... בציפיה שמחר יפתחו בפני דלתות התוכנה הזו בשנית... ואוכל להוציא את תסכולי על המקלדת... ולהתקדם מקצב של 8-12 מילים בדקה (נדמה לי שזה קצב של צב... לא?) לקצב של ארנבת מתחילה....לא. ארנבת זו לא בחירה טובה.. אני צריכה חיה אחרת יותר איטית. יש משהו כזה? אולי תרנגולת... זה נשמע לי יותר מוצלח אם כי בכל מקרה נדמה לי שהיא רצה יותר מהר מהקצב שבו אני מדפיסה ב-10 אצבעות כמובן...

עד כאן דיווח ב-2 אצבעות. אני חוזרת למתכונים.
קוצצים הצל ומאדים במעט מאוד שמן עד שקיפות. פורסים סלרי וקוצצים את העלים. חותכים קישואים לקוביות. מוסיפים לסיר ומאדים יחד תוך ערבוב מדי פעם עד להזהבה קלה.

אני כבר מכירה את המתכון הזה בעל פה אני אפילויודעת להדפיס בעיוור את השם של הדיאטנית שחישבה את הקלוריות שלו...

וכבר שמעתי היום דברי ביקורת שהתרגול הזה חירפן אותי לגמרי. יכול להיות, אבל מצד שני מה יש אם כל אלה שמסביב היו נותנים לי כמה ימים בשקט שאוכל להתמסר ללמידה הזו? בטוח לא היה קורה להם כלום, אבל אני פתאום לומדת שזה שאני סוגרת את המדפים של ההקשבה שלי, מתמרכזת לי בענייני ומתנתקת מן הסביבה, אצל אחרים זה עושה תגובת הפוך על הפוך. אולי זה מעלה למעלה את כל הבלתי צפויים האלה, כל החרדות למיניהן... איך בדיוק ברגע שאני באמצע השורה של שז-קש דס-קש, פתאום יש לכולם צרכים. להוא נגמר הזובירקס, וזה בדיוק רעב, וצלצול הטלפון "אמרתי להגיד שאני לא פנויה לדבר כעת, בסדר?" וכולם צריכים להתייעץ איתי. למה דווקא עכשיו? מה יש להם שהם לא יכלים לדחות לאחר כך את זה? למה בדיוק כשאני בהכי ריכוז זה הזמן להתייעץ על אם צריך את הגנן בחורף או אפשר לוותר עליו

מוסיפים את שאר החומרים לסיר ומביאם לרתיחה. מבשלים על אש קטנה במשך 20 דקות.