·         ככל שאני בטוחה יותר בכישורים המקצועיים שלי אני בטוחה פחות בכישוריי הנשים.

·         עד מתי אני שואלת את עצמי, אעסוק בנשיותי, האם יהיה גיל בו ארגיש שלמה? והאם גם גברים עסוקים בזה כמונו? האם כשהם מגיעים להישגים מקצועיים זוכים להערכה ופרגון, עדיין הם ממשיכים לחשוב כמו איש המערות האם הם גבריים דיים, מחפשים את הכיבוש הבא  כדי להוכיח לעצמם?

·         במשך שנים לא חשבתי שאני אטרקטיבית, בלי קשר בכלל לאם גברים חיזרו אחרי או חשקו בי. לקח לי שנים להבין שאני כן. ההבנה הזו גילתה לי שאני בכלל לא מכירה את עצמי. ההתחברות אל עצמי הביאה אותי לעסוק בנשיות שלי. בשבילי זה היה כמו לגלות עולם חדש. השנים שבהם הייתי עסוקה בלימודים, קרירה, גידול ילדים, הרחיקו אותי מאד מעצמי מהחלק הנשי שבי. דברים נדחקו לקרן זווית, מאז אני חושבת על זה הרבה מאד. האם זה תמיד ככה שאחד בא על חשבון השני?

·         מבחינת העשייה המקצועית שלי אני מרגישה מאד פוריה, אבל איכשהו אני מרגישה שלא זה לא תמיד מספק אותי. יש בי צד בלתי מסופק. שנמצא בחיפוש מתמיד. אני תוהה לאיזה חלק בי הוא שייך: לחלק של ההגשמה העצמית או לחלק הנשי.

·         כל בוקר, בדרך למקלחת, אחרי שכבר התפשטתי אני מגניבה מבט במראות שמסביבי.. למה דווקא המקום הזה שבו אני נחשפת אל עצמי בדרך הכי ישירה שאפשר, למה הוא  מלא במראות? אני מחפשת אחר שינויים. באופן כללי אני מרוצה מדמות האישה שנשקפת אלי במראה. אבל יש הבדל בין להיות מרוצה לבין להיות שלמה. זה לא אותו דבר.

·         אני פוגשת הרבה נשים מדהימות. נשים ללא גיל. לא מזמן שמעתי הרצאה מאישה מדהימה המתקרבת ל-80, היא הייתה רעננה, מעניינת, חיננית. ניסיתי לחשוב האם גם היא מציצה כל בוקר במראה לראות איך היא נראית. או זאת רק אני שחיה בין הגבהים של הסיפוק והערכה העצמית לבין העמקים של הפחד שאני כבר לא אישה אטרקטיבית.

·         אוףףףףףףףףףףףף.