חשבתם פעם על הכעס? למה דווקא כעס?

הכעס נוצר כשדברים אינם פתורים. כי אם יודעים לבקש סליחה בזמן, ובאופן משכנע, לכעס קשה להיאחז. לכעס יש תכונה כזו שמסדרת את היקום באופן לא צודק, באופן שהוא תמיד נגדנו, ולכן הוא תמיד זמין, תמיד משכנע. קל לקנות אותו. הוא זול.

ורק לכאורה הוא זול. אבל יש לו מחיר. הוא דביק מאוד, ומרגע שאחז בנו, הוא לא יניח.

הכעס חכם. גם כשהוא מגורש החוצה, מיד יחפש את הדרך חזרה כי הזיכרון משמר את הכעס. הכעס הוא כוח מהסוג המשחית, נוגעים בו, והוא נוגע בך בחזרה.

אם יודעים לתפוס אותו בזמן. לעצור. להתבונן. להרהר קצת. אפשר להיווכח בשינוי, אפשר לראות שהכעס מתכווץ כל כך, עד שקשה לי למצוא אותו.  זו אשליה לחשוב שכעס מתפוגג מעצמו. כדי שיתפוגג, צריך לתת לו לצאת חוצה. לפרוק אותו. עם הזמן חודו קהה. אבל זמן. למי יש זמן? אנחנו רוצים סליחה עכשיו.   ואיך לשחרר את הכעס?

אפשר לכתוב אותו - אבל זה עלול להנציח אותו.

אפשר גם למסור אותו לנמען שלו - אבל קשה לחלום על שיתוף פעולה כשכועסים.

ואפשר להסתובב עם כעס בבטן וזה קטלני.

כמה שגרוע לכעוס על אחרים, הרבה יותר גרוע לכעוס על עצמך, ואם אתה לא מפנה את הכעס שלך החוצה, אתה תכעס בסוף על עצמך ועל העולם כולו. הפריקה של הכעס אינה כל כך פשוטה. זה לא שבאים, מוציאים מוציאים, והופ נגמר. משהו נוסף צריך לקרות. איזה מעגל שצריך להיסגר. צריך לעשות טקס אשכבה קטן לכעס, לשחרר את התלות הרעה שבין הכעס לבין הזיכרון, ורק כשהזיכרון חופשי אפשר להסתכל עליו באמת, ולסלוח.

ועל הסליחה כבר דיברתי בפוסט הזה אגב סליחות