השנה החדשה תכף פה ובין טירוף אחד לשני, אני מוצאת את עצמי שוקעת בהרהורים על השנה שהייתה. יש לי מין תכונה כזו, שכל פעם שמגיע תאריך מיוחד, אני עורכת מן  חשבון נפש קטן, לא ממש דין וחשבון אלא דוח מקוצר. ניסיתי לחשוב מה היה בה בשנת 2008, שעשה אותה שונה בשבילי מכל השנים, ולא מצאתי שום דבר מיוחד שהפיל אותי מהכורסא.

היו לי כבר שנים יותר חד משמעיות. היתה שנה שבה התאהבתי ושנה שבה התחתנתי ושנה שבה הפכתי לאמא ושנה שבה כבר הייתי אמא לשניים. ולגבי השנה הזו, שתכף מסתיימת לה, אני מרגישה שהיא נגמרת בלי שום זיקוקיים מיוחדים, וסליחה אם אני אומרת, שבסך הכל, לי אישית, אני מסייגת, היתה שנה דווקא די נחמדה.

ופתאום לא בא לי לתת לה ללכת לשנת 2008. אני לא רוצה לראות אותה מתמוססת ככה לתוך השנה הבאה, נעלמת יחד עם עוד שנים שהיו ואלה שעוד יבואו, בלי שתישאר לי ממנה איזה מזכרת נוצצת, מיוחדת, אחרת. אז ניסיתי לעשות מה שאני עושה בדרך כלל, לעצור רגע ולהסתכל אחורה. והפעם לא ממקום של להכות על חטא על דברים שלא עשיתי, ולא ממקום של לרצות להספיק עוד ועוד. הפעם אני מסתכלת ממקום של עוד שנה שחלפה..

ופתאום חזרו לי המון רגעים מקסימים מהעבר, מהשנה הזו, שכשהם קרו, הייתי עסוקה בלדהור אל העתיד או לאיזו מטרה בלתי ברורה ולא היה לי זמן לעצור וליהנות מהם, ובמידה מסויימת, החמצתי אותם.

ונזכרתי בהם, ברגעים הנעימים עם המשפחה, בוידיאו קליפ שבו הצטלמנו כולנו והרשינו לעצמנו להשתגע לגמרי והיה כל כך מדליק, וביום ההולדת שחגגנו למתבגר שפתאום הפך לבן 18 בלי שנרגיש, ואח שלו, שזכה באליפות צה"ל למפקדים ב..בישול גורמה.. ועד אז בכלל לא ידעתי שהוא כזה אשף.. (לא. הוא לא למד את זה בבית..) ובכל השמחות המשפחתיות: החתונה, ימי ההולדת, ארוחות החג, ימי הכיף, ורגעי העונג עם החברות שלי, וקבוצת הכתיבה שעם הזמן נהפכה ליותר מסתם קבוצה, היא המקום שבו אני עוצרת לרגע את המרוץ של החיים לכמה שעות ושוקעת בהוויה מיוחדת כל כך שמפליאה אותי כל פעם מחדש. ועל זה שאני מצליחה למרות הכל לשמור על שגרת מכון הכושר (טפו.. טפו..)

זה אולי לא כך נוצץ כמו ששנה שנפרדת אמורה להיות, אבל זה פשוט נעים, כל כך נעים שקל להחמיץ את זה.

ובדקות שלפני השנה הולכת, אני מזכירה לעצמי כמה דברים קטנים שגורמים לאושר: למשל לצחוק, להציץ באלבום של התמונות מפעם, ללטף את ראשו של הילד כשהוא ישן, לשקוע באיזה סרט רומנטי.. וליהנות מהשקט כשהסלולרי כבוי..

מה שנשאר, זה לקוות ששנת 2009 תהיה דומה לזו שעוזבת.. אני לא צריכה יותר.

ואת זה אני מאחלת לכולכם יחד עם נשיקה. תכף 12 בלילה.