כתב היד על המעטפה שהוצאתי  מתיבת הדואר נראה לי מוכר אבל כמה שהפכתי והפכתי לא הצלחתי להזכר מאיפה. המעטפה המסקרנת היתה מעטפה של בנות והכתובת נשאה את שמי. מעטפות עם כתובת בכתב יד זה משהו שלא כל כך נפוץ. היום הכל מודפס וכל כך לא אישי. הכתובת הזו היתה אישית מאד ומסקרנת.

מתוך המעטפה הציצה הזמנה למסיבת יומולדת מתמי שהחליטה לחגוג לעצמה בדרך שמתאימה לה. תמי ואני היינו פעם שכנות, בית ליד בית. לפני שהכרתי אותה ממש, התוודעתי אל בית העץ שהם בנו. זה היה בית עץ שהובא משוודיה יחד עם הפועלים. לפעמים היא היתה באה לבדוק מה קורה עם הבית וככה הכרנו קצת. כשהם עברו לגור בו הכרתי אותה ממש והתיידדנו. לרחוב שגרנו בו עוד אי אפשר היה לקרוא רחוב, הבתים היו נטועים בתוך חורשה. הילדים שלנו מיד התחברו והרחוב היה שמח. את הילדים הקטנים שלנו (שהיום הם בני יותר מ-18) ילדנו ביחד וזה חיבר בינינו עוד יותר. אחר כך היא ובעלה נפרדנו וממש בזמן הזה גם הבזוג הנוכחי שלה נפרד מהזוגית שלו והם הפכו לזוג. אחר כך אנחנו נסענו לכמה שנים לחו"ל והיא מכרה את הבית שלידי ועברה לחיות בבית של בן הזוג שלה ודרכינו נפרדו, אבל לא נפרדו ממש. הקשר הטוב שבינינו קיבל תפנית אחרת, נפגשנו מעת לעת ושמרנו על הקשר בינינו כל השנים. עכשיו כבר זכרתי את כתב היד שלה. נזכרתי בכתבות שהיתה כותבת בבלוקים כתובים בצפיפות, באחת התחנות של חייה, כשהיא היתה עיתונאית.

"חדר משלנו", היא כתבה, "רוצה לחגוג אתך יום הולדת שסוגר שנים. עושה זאת בחברתן שלנו הנשים כשיחד נוכל לבדוק, לשוחח, להתלוצץ, על נושא הנשיות" היתה גם משימה: להביא קטע כלשהו שיחבר את נושא הנשיות אליה, אלי ואל השנים שעברו. בקצה הדף, היא הוסיפה בכתב ידה המוכר, הערה קטנה ומרגשת: "את חשובה לי בשמחות אלה שלי, תמי". אם התלבטתי לרגע, התוספת הזו גמרה על כל ההיסוסים.

ביום שבת אחד התכנסנו בצהרים לחגיגה. היו שם נשים מתקופות שונות בחייה. מהשכונה שבה גדלה ומביה"ס היסודי והתיכון, מהשכונה ומהלימודים והעבודה. התבוננתי באוסף המרשים הזה של נשים שעזבו הכל באו בשבת בצהרים, גם ממרחקים, לחגוג איתה.

לא היו לחגיגה הזו סדר או תכנית מוכנה מראש. תמי פתחה במונולוג  של כאב על השנים החומקות מתחת ידיה התחושה הקשה לדעת שהיא מתבגרת וגם מזדקנת. על דמות האישה שמציצה אליה מבעד למראה שמזכירה לה את הנעורים היפים יחד עם השעון המתקתק. התפאורה בחדר היתה שמלה מפעם. כשהיא היתה לובשת אותה, אף גבר וגם הנשים שבסביבה לא נשארו שווי נפש.  אחר כך היא סקרה את היושבות בחדר "ממתי אנחנו מכירות?" ולא שכחה להגיד מילים  חמות על כל אחת ועל טיב הקשר.

ואז הגיע תורנו. בסדר לא מאורגן ספרנו, כל אחת בתורה, על הקשר עם תמי וחברנו את זה לקטע, לשיר או לתמונה ולמתנה שבחרנו להעניק. בחלק הזה היתה הרבה יצירתיות והשקעה. חיברו לה שירים, וקשרו לה כתרים, וציירו אותה בקריקטורות, וצחקו על תכונות אופי מוגזמות (בעיקר של הנקיון והסדר ), כל אחת בדרך המיוחדת לה. הברכות היו מרגשות. חלקן גרם לי לדמוע ומאחרות צחקתי עד שהבטן כאבה. צחקנו מהברכות וגם מהמתנות שמהן הצטיירה אישה מיוחדת, מחוברת לעצמה ולרגשותיה, אמיצה נועזת ומעזה. אחרי שגמרנו לכאוב על הגיל, מהר מאד הדרדנו לשיחות על סקס ועל  גברים. כמה וכמה בחדר הודו שתמי היתה זו שלימדה אותם כמה פרקים משמעותיים בחינוך מיני.

התקנאתי בה על התעוזה להיות שונה, ועל התכונה הזו  לאסוף אנשים בדרך ולשמר את הקשר ואת החברות על פני כל כך הרבה שנים, והם מחזירים לה אהבה.