בשש בבוקר כשיצאתי מהבית היה עוד חושך. איתן הציע שיבוא לאסוף אותי מהבית אבל אני אמרתי שאני רוצה ללכת ברגל. הקור בחוץ טפח על פני. הלכתי בקצב מהיר כדי להתחמם. וגם בגלל ההתרגשות. נרגשת לקראת הליכה בקטע הראשון שלי בשביל ישראל. בדרך עברתי ליד הבית של חומי. הם עוד לא התעוררו. תכף אפגוש את איתן שנוסע במכונית שעושה הקפצות מסוף המסלול לנקודת ההתחלה. איתן הוא היוזם והרוח החיה מאחורי הרעיון.

לפני כמה חודשים הוא הציע לי להצטרף לחבורת צועדים בשביל ישראל, בימי שישי, כל פעם קטע אחר. ישר אמרתי "בטח". איכשהו זה לא יצא לפועל. לכל מועד שנקבע היו לי תירוצים למכביר למה זה לא מתאים לי. קל למצוא סיבות למה יום שישי לא מתאים. בפעם הזו החלטתי שדי! חסל סדר תירוצים. צלצלתי לאיתן והודעתי שאני באה. מאותו רגע ואילך צורפתי ל'חבורת השביל'.

קודם כל זה מתבטא במיילים. שבוע קודם זה מתחיל. מוודאים מי מגיע ומי לא. סוגרים קצוות' מחלקים תפקידים, מארגנים את ההיסעים. זה אפשר לי ללמוד קצת על הווי השביל. על הקפה של לפני בהתחלת המסלול, תה צמחים באמצע וקפה בסוף. יש גם תכנית. יש טקס והקראות, באמצע עושים טאי צ'י. יש גם 'שפת השביל'. והכי חשוב ההתארגנות.

אי אפשר לבוא אליו בנעלי ספורט של המכון כושר. צריך זוג נעליים נורמליות, ותרמיל שסוחבים כל היום על הגב שיהיה מספיק גדול להכיל את האוכל לפי אורך המסלול והרבה מים וציוד כמו: כובע ונייר טואלט, וערכת קפה, ושקיות ניילון לזבל, ומעיל קל ורצוי גם מעיל ניילון למקרה שירד גשם  ומכנסיים שאפשר באמצע היום כשחם להפוך אותם מארוכים לקצרים  ועוד.

הקטע שאותו צעדתי, התחיל בטבריה עילית. צעדנו לאורך הרכס שמעל הכנרת. מעל העיר טבריה, עד המושבה כנרת. בקרנו בחצר כנרת ובבית הקברות של כנרת, וסיימנו באתר ירדנית, המקום שאליו מגיעים צליינים מכל העולם לטבול.

ההליכה ברגל לאורך מסלול ארוך וקבוע מראש, מעבר לכל מעלותיה, מראות הנוף והשהייה בטבע שכבר שכחתי מקיומו, מספקת שפע של זמן לדבר אחד עם השני. השביל מייצר אינטימיות, מאפשר לספר למישהו שהכרתי לפני המון שנים כל מיני דברים שאף פעם לא היתה הזדמנות להגיד. וגם מאפשר לי להקשיב בנחת למה שמספרים לי האחרים. אני צועדת כברת דרך עם הגר שמספרת על הטיול האחרון לחו"ל ועם תמי שעוד מתרגשת מחגיגת יום ההולדת ועם אברום אני מבכה על כמה קשה לעבוד במערכת החינוך וזו הזדמנות להתעדכן ב'מה שלום הילדים' וגם לצעוד לבד ולהנות מהנוף.

בקפה על הדשא בסיום, בזמן שאנחנו מחכים למכוניות שיבואו לאסוף אותנו, התפתחה שיחה על "מי מגהץ בבית" ועל חלוקת תפקידים במשפחה. אני אומרת ש"אצלי מי שרוצה מגוהץ – שיגהץ" "את לא מגהצת?" שואלים אותי "לא" אני עונה, "ומה עם החולצות שצריכות גיהוץ?" "לי אין כאלה" אמרתי, "ומי שיש לו כאלה יכול לגהץ בעצמו."

המסקנות תמיד דומות. אני אומרת שהכל עניין של בחירה מה לעשות ומה לא וגם של פיתוח היכולת 'לא לראות', שזו תכונה שגברים טובים בה ועכשיו גם אני מתאמנת עליה. יריב אמר שאני אנרכיסטית ומסיתה את הבנות. יכול להיות שבפעם הבאה הם לא יזמינו אותי..?

                    קפה על הבוקר                                                                             מלמעלה הכנרת נראית יפה