4:30- בבוקר השכמה. 5:25 איסוף. כבר כמה ימים קודם הגיעה התראה במייל שהקטע הבא הולך להיות לא קל, שכדאי מאד להתאמן. היעד להפעם: קטע 9 שעולה מהירדן לרמת סירין (נשבעת לכם שעד שביל ישראל לא שמעתי אף פעם על הרמה הזו) בואכה כפר קיש ששוכן דרומה לכפר תבור. המשמעות היא עליה עליה ועוד עליה. כ-10 ק"מ מתוך ה-24 שהלכנו היום הם בעליה. עליה ארוכה ומתמשכת. הפעם הקבוצה בהרכב חסר. 4 נשים ו-7 גברים

6:50 בבוקר ואנחנו אחרי הקפה של הבוקר צועדים בדרך פסטורלית, טבע מעשה ידי אדם, לאורך הירדן ותעלת הביוב המסריחה, מימיננו שדות זרועים שמחכים נואשות לגשם. המקום הזה נטול הפרעות. מלבדנו אף אחד לא מטייל בו. שום דבר מסעיר, שום דבר מיוחד. אחר כך השביל חותך ימינה לאורך נחל יבנאל, מטפסים למעלה. בדרך אנחנו עוברים על פני מקומות כמו עין זיף, מצפה אלות, עין יעלה, עין סירין, זהו אזור שכמעט ואינו מטוייל. בשבילי זו ממש ארץ חדשה. סביר להניח שאלמלא שביל ישראל, אף פעם לא הייתי מגיעה לשם. עם הזמן מסתבר שזה גן עדן לאופנוענים למיניהם, ורוכבי טרקטורונים שעושים בו כבתוך שלהם. גם הקיבוצניקים שבינינו, ועל זה עוד יורחב הדיבור, שטיילו הרבה בימי נעוריהם הודו שבמקום הזה לא היו אף פעם.

כשאנחנו גומרים לטפס מתגלה לפנינו תצפית פנורמית מרהיבה של עמק הירדן, הכנרת, רמת הגולן, הרי מירון, צפת, ומהצד השני הר תבור. ביום טוב אפשר לראות עד הכרמל. הכל שם. חבל רק שמזג האוויר האביך מקלקל את תמונת הנוף המרהיבה.

בהליכה השיחות הן אינטימיות. תמי משתפת בנושא שמטריד אותה, עם הגר ואיציק מדברים על בריאות ועל להרגיש טוב. סיפורים על ארוע השקת הספר של עודד שהיתה לפני כמה ימים. שיחות על עבודה, הרבה שיתוף, הרבה שתיקות. כל אחד עם עצמו. בעליות קשה לדבר. העצירות הן זמן קבוצה. אחת מהן, שהיתה סמוכה לשדה חיטה שלא מזמן נזרע, התווכחו הקיבוצניקים שבינינו על תעשיית הזריעה והריסוס. ויכוח כזה לא יכול להיות מוכרע בגלל שיש יוצאי קיבוצים שונים וכל אחד מביא את מה שנהוג בקיבוץ שלו. אני לא מבינה בזה בכלל אבל יכולתי להתרשם מהויכוח הסוער ומזה שיש כאלה שהיו להם כנראה יותר שנות עבודה בפלחה מאחרים..

התכנית בעצירות היא  ספונטנית. כל אחד מביא מה שנראה לו מתאים. תמי הביאה ציטוט של א.ד. גורדון, איתן הקריא קטע שכתב ושקשור לגשם שכולנו קיווינו שיתפוס אותנו באמצע ההליכה, אבל זה לא יצא.. אוכלים, מכבדים אחד את השני, שותים תה צמחים וממשיכים.

קסמו של השביל הוא באפקט המצטבר שלו. ההליכה בנוף גורמת לך לפתח איתו יחסי קרבה. הסימונים שבתחילת המסלול אני בולשת אחריהם בשביל להיות בטוחה שזו הדרך, בהמשך כבר קופצים לי לעין בטבעיות. הנה עוד אחד ועוד אחד. השביל דורש מהמהלך בו התייחסות רצינית. אי אפשר לבוא בגישה מחפפת. בפעם הקודמת זה היה מסלול קל יחסית. הפעם המסלול היה קשה וארוך. אחרי 15 ק"מ כבר מרגישים היטב את הרגליים. בק"מ העשרים החלום הכי רטוב שלי הוא לחלוץ את הנעליים ולשחרר את הרגליים שצועקות מעייפות. אחרי שבע וחצי שעות של צעידה כל מה שרציתי זה פשוט לעצור ולא לזוז מהמקום.

בסיום יש לנו מנהג להשמיע שיר שמתאים למקום. הפעם היה תורי להביא שיר. לכי תמצאי משהו שמתאים לאזור שעד לפני שבוע בכלל לא ידעת על קיומו. בקשתי מחברה שלי מכפר תבור לעזור לי במה שנקרא שירי האזור. בשעה 4 עמדנו בפתחו של כפר קיש ושרנו להנאתנו משירי העליה השלישית והרביעית.  

עייפים אך מרוצים מאד, אנחנו שוכבים על האדמה בפתח השביל, מבחינתנו העולם יכול להישרף, מחכים למכוניות ומתווכחים על הבחירות בפתח. הויכוח הנצחי על כמה חשוב להצביע ואם יש למי להצביע. קסוס הצהיר שהוא לא מתכוון להצביע "אין בשביל מי" אמר. בסוף עשינו משאל מהיר "מה אתה מצביע" התוצאות היו רוב מוחץ למרצ שהובילו אותנו למסקנה שאנחנו לא קבוצה מייצגת. בהמשך כשיריב התלונן על זה שהוא אוכל כל יום אותו דבר, התפתחה שיחה על מנהגי בישול, מי מבשל בבית, איך משלבים בישול עם עבודה בחוץ. אני אמרתי שאני מבשלת רק בשישי-שבת, בשאר השבוע הבישול לא באחריותי. השיחה הזו הובילה למסקנה החד משמעית ש"מי שלא טוב מה שיש זו הבעיה שלו". בסוף יריב הודה שהוא אוהב להתלונן שהוא כנראה גם שוביניסט...גם קסוס לא שינה את דעתו. הוא כנראה לא יצביע. בפעם הבאה נפגש אחרי הבחירות.