כנראה נפגשנו בקיץ שבין ח' לט'. הייתי בת 15.
הוא היה חייל ביחידה שאומצה ע"י המקום שבו גרתי.כל סוף השבוע הזה היה מלא אירועים ומסיבות לכבוד החיילים. אחותי הגדולה הלכה למסיבה ואני נגררתי אחריה בחוסר רצון.
לא זכרתי אותו במיוחד. המדים בצבע זית עשו אתכולם נורא דומים.
שנה אחרי זה, ואני כבר בסוף כתה י'. הוא התדפק על דלת ביתי. אמר שעבר בסביבה והחליט לקפוץ לביקור. בינתיים הפך לקצין. בחור יפה תואר. בא לבקר את אחותי.
באותו יום הייתי חולה ונשארתי בבית. התחלנו לדבר ולהעלות זכרונות מאותו סוף שבוע נחמד.
השיחה התגלגלה ונמשכה. אחרי כמה שעות נפרדנו והוא אמר שיקפוץ שוב לביקור. בפעמים הבאות הוא בא בשבילי.
היה ביחסים האלה משהו שונה מכל מה שידעתי עד אז.
אני הייתי עוד ילדה. מאד מחוזרת, פעילה בביה"ס, תמיד במרכז העניינים. מן תום-בוי כזה, מפלרטטת פה ושם, אבל אף פעם לא ממש מתחייבת. היו לי חברים בני גילי פחות או יותר, אבל אף לא מערכת יחסים אחת רצינית. היינו הולכים יחד לפעולות בתנועה או למסיבות. לביה"ס. מכינים שיעורים, מתכוננים למבחנים או סתם יושבים ומקשקשים. הכל במסגרת השכונה ביישוב הקטן שבו גדלתי.
הוא היה גדול ממני בארבע שנים. כל מה שהיה בו היה אנטי תזה למה שהכרתי עד כה: בחור עירוני, ממקום אחר. קצין בצבא. מנוסה מכל הבחינות. גבר.
קצב ביקורי הנימוסין האלה הלך והתגבר ואיתו צמחה גם האהבה בינינו. הייתי מאוהבת עד מעל הראש.
האהבה צמחה לאיטה, כשאני חיה מסוף שבוע אחד לסוף שבוע אחר.
באמצע השבוע היתה שגרה של בית ספר ולימודים וחברות ותנועת נוער.
ואז היה מגיע יום שישי. הוא היה בא לקחת אותי מביה"ס. מחכה לי בחניה של המורים. כל הבנות האחרות מסתכלות עלי בקנאה. עד עכשו אני מדמיינת לעצמי את התמונה.
צלצול הפעמון של ביה"ס, של סוף היום, כמו היה מעביר אותי במנהרת הזמן לעולם אחר בסוף השבוע.
וכמו סינדרלה, ביום ראשון הייתי חוזרת חזרה למציאות אחרת....
היינו חברים כמעט שלוש שנים.
עכשיו כשאני כותבת ונזכרת, אני ממש צריכה להתאמץ ולהעלות תמונות מאושרות מן התקופה הזו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
