מתחנת הדלק שלפני קיבוץ גזית הר התבור נראה תמים כזה, ידידותי, כמו פרונקל שצמח לו באמצע העמק. בשעה 7 בבוקר כשגמרנו את כל המנהלות (מכוניות בקטע הפתיחה והסיום, תרמילים בחוץ) ואת הקפה/תה צמחים ועוגיות הבריאות, היה קר מאד. איתן פתח את הבוקר וסיפר שאת ט"ו בשבט המציא זאב יעבץ, מחנך ומנהל בית ספר במושבה ייסוד המעלה, שבשנת תר"ן – 1890  לקח את תלמידיו לנטיעת עצים במושבה זיכרון יעקב והציע לקבוע את ט"ו בשבט כחג הנטיעות.

כשקר קשה להקשיב ובכזאת השתדלנו. פחות מחצי שעה אחרי זה כבר היה לנו חם מאד. אני לא יודעת מתי עליתם בפעם האחרונה ברגל לתבור. אני ביקרתי שם פעם אחרונה באיזה טיול במסגרת בית הספר, מלמטה הוא נראה קל ומתון, מין ציצי מוצק עם פיטמת מנזר בקצהו. מהר מאד התברר  שהציצי הזה הוא תלול למדי ויום ההליכה שהמתין בהמשך התברר כאחר הארוכים, הקשים והמייגעים בשביל. היום הזה כלל 3 טיפוסים: הר תבור, הר דבורה וטיפוס לכיוון נצרת העיר. במסלול הזה יש כל הזמן עליה. לפעמים היא מתונה ובהמשך היא הופכת לתלולה יותר עוד יותר. מסכת ההתנשפויות מתחילה בבוקר ונגמרת מתי שנוחתים רצוצים בקו הסיום.

בקלות אפשר לומר שזה היה יום מסוג אקסטרים. בשעה 8:40 חגגנו את תחושת כיבוש ההר בארוחת בוקר על הפסגה למעלה וזה עוד לפני שידענו שהירידה מייאשת הרבה הרבה יותר. בהר למעלה, כשאנחנו משקיפים על הנוף המרהיב שמענו מיריב סיפורים על תקופת הלימודים בכדורי, הגר ציינה שהר תבור מוזכר פעמיים בתנ"ך .אח"כ בעומדנו מול הגלבוע, שמענו ממירי על סיפור הקרב המפורסם ושעליו חוברה הקינה שכולנו למדנו בע"פ בבית הספר "הצבי ישראל על במותיך חלל.." אורן הוציא שקיות ניילון והתחיל באיסוף אשפה של מטיילים ושאל אם בא לי להצטרף לצוות האיסוף. בדרך ניהלנו דיונים אם צריך להתאבד, כלומר, כמה רחוק צריך לרדת מהשביל בשביל שקית במבה..כי אחרי הכל אנחנו פה בשביל ההליכה. שקיות איסוף האשפה התמלאו מהר מאד. קשה לתאר כמה מהר זה היה.

השביל הזה מלמד אותי כל פעם מחדש שהעליות קשות אבל הירידות עוד יותר. תחושת הקושי בירידה מהתבור היתה חריפה במיוחד ומתמשכת. עוד מטר ועוד זווית ואני מרגישה היטב את שרירי הירכיים ואת הברכיים שמתקשות לעמוד בלחץ. בלב הצטערתי שבביקור האחרון שלי לפני כמה ימים בריקושט לא הצטיידתי במקל מקצועי של מטיילים. כעת ברור לי שזה ציוד חובה. ההליכה בשביל מחייבת לבוא מאד מדויק ומאד מוכן. כל שיקול דעת של 'לפני' יבוא לביטוי בדרך עצמה. בבוקר היתה לי התלבטות לגבי המים. תמיד לקחתי 3 ליטר וחצי מזה החזרתי. לקחתי רק בקבוק אחד והצטערתי.

אחרי שהירידה נגמרה, חצינו את הכפר הבדואי שיבלי לכיוון יער בית קשת. כל הדרך היתה מרופדת במרבדי פרחים מרביהים: כלניות בשלל צבעים, רקפות, דודאים, צבעונים, אירית מצויה, אירוסים ועוד ועוד ועוד. ביער, באמצע הפרחים, עצרנו לחניה של תה צמחים וסעודת ט"ו בשבט. השאלה "נעשה חולצות?"  עלתה וירדה כמות שעלתה. מירי הציעה כובע לגיונרים עם הכיתוב שנבחר. חומי הציע תחתונים. רעיון נחמד. הבעיה עם תחתונים היא שלא נוכל לבדוק האם כל אחד מן המשתתפים מגיע בתחתונים המתאימים ליום בשביל. ולכן הוחלט שאם נלך על זה, אז ברגע מסוים בהליכה כולם יפשטו את המכנסים להראות. תארו לעצמכם את התמונה הזו: 15 אנשים בוגרים (ודי אינפנטילים) מורידים את המכנסיים ביחד. מדליק, לא? גם ההצעה הזו נפלה...

אחר כך בא החלק הטקסי: סעודת ט"ו בשבט וההקראות. יריב קרא שיר של באנגלית של המשורר האמריקאי אודן, לא לפני ששאל אותנו אם אנחנו יודעים מיהו ובאותה נשימה הסביר לנו מי האיש ואם אנחנו מבינים את האנגלית. איתן לימד אותנו את הפזמון של השיר על הרקפות המתחבאות בין הסלעים של אריאל הורוביץ שרנו ביחד והתעצבנו על השיר שאומר שרק בזמן של מצוקה ומלחמה אנחנו כחברה מתגייסים ומראים את הפנים היפות שלנו. כתגובה תמי קראה שיר אופטימי של יונתן גפן. תמה המנוחה, לא לפני ששאלנו את איש קיבוץ בית קשת על הרפתקאותיהם ביער הזה..

בדרך להר הבא, הר דבורה (לא ברור לי למה קוראים לו 'הר', ליד התבור זו ממש גבעה). עשינו עוד עצירה. חלק  מן האנשים היה עסוק בשאלה: אם יש איזה פטנט איך להדליק מפה את הבוילר, מאוחר יותר כשסיפרתי את זה לאח של המתבגר הוא אמר לי שזה דבר שניתן לפתור בקלות. הודעת SMS אחת והבוילר נדלק. עד כמה את רוצה את זה? הוא שאל. אמרתי שעם הבוילר אין לי בעיה אבל אם אפשר היה להדליק את הסדין החשמלי זה יכול היה להיות אחלה של פינוק.

לקצה של הר דבורה לא הגעתי. הייתי צריכה להגיע לאזכרה משפחתית במרכז הארץ ולכן קצת לקראת הסוף חתכתי לכיוון הכפר עין מאהל, דרך שדה חרוש ומטעים של עצי זית ומרבדי אירוסים וכלניות, ומשם למזבלה, דרך ערוצי הביוב ושאריות ניילון ופסולת הבנייה, טיפסתי אל בית הקברות של נצרת, נטלתי ידיים ביציאה והייתי בחוץ. הסוף המכוער הזה היה מנוגד לגמרי למסלול המרהיב של כל היום.

מבט אחרון ביציאה אל הדרך שעברתי, ונבלעתי במכונית שבאה לאסוף אותי. הפעם בלי הקטע של שיר הסיום שהביאה מירי ובלי השיחות אל תוך כניסת השבת. בשישי הקרוב קטע  מס. 11.