מאז שהוא נולד, אני מזהה בעוצמה את כאב הפרידה. עובדת היותו הילד השלישי והאחרון, מחדדת מאד את כל מה שקורה "בפעם האחרונה": מרגע שהוא נולד אני עומדת באינסוף פרידות וגדולות וקטנות. פרידה מגן הילדים, אני עוד זוכרת אותו עם החולצה הלבנה ב"שלום כיתה א'", נזכרת בלילה הראשון שהוא ישן מחוץ לבית, באסיפת ההורים האחרונה, לא מזמן נפרדנו מספסלי בית הספר ותכף נפרד שוב. כל הזמן מלווה אותי התחושה שאני צריכה לנצור את כל הרגעים האלה כי הם לא ישובו. הפרידות האלה הן חלק בלתי נפרד מההוויה שלי כאמא וכהורה. הוא מחדד אצלי את התחושה שהכל זמני ועובר. את התחושה שהוא נולד ממני, חי איתנו ותכף הוא ילך לדרכו.

הפרידה דורשת ממני לוותר. לוותר על "הזכות שלי על הילד שלי", לוותר על המחשבה שאני יכולה להשפיע על גורלו, להחליט על עתידו, לנווט את עולם הערכים שלו, את המצפון שלו. להבין שאני לא יכולה לשלוט במה שהוא יעשה עם עצמו ועם חייו. הצמיחה והגדילה שלו מצריכים את ההתרחקות ואת הפרידה. הוא חייב את זה. התפקיד שלי זה לאפשר לו ללכת. לבד.

הפרידה הבאה כבר מתדפקת על פתחנו. כשהוא נולד, תחושת ה"בעוד 18 שנה" לא היתה חדה כפי שהיא היום. בשנה האחרונה היה קשה לי לצפות בסרטים שעוסקים בצבא. "בופור" ו"ואלס עם באשיר" חידדו אצלי את תחושת חוסר האונים שלי כאמא.

עוד פחות משלושה שבועות הוא מתגייס. אני ממשיכה להתנהג כאילו שזה לא שייך אלי בכלל.  משתדלת לא להסתחרר במצבי הרוח שלו ובמצבי הרוח שלי. רגע הוא מרוצה ורגע - לא. כשהוא מרוצה אני לא כל כך וכשהוא לא מרוצה – אני מבולבלת.

זה יהיה שינוי גדול בשבילו, לעבור מהשאנטי של החודשים האחרונים למסגרת מלחיצה ומחייבת. שבה אתה נבחן כל דקה. שבה אתה אמור להסתדר עם אחרים, להתחשב, להתארגן בלוח זמנים צפוף כשמישהו אחר אדון על הזמן שלך. זה יהיה שינוי גדול גם בשבילנו.

פרידות זה כואב.