הגשם שירד בשבועות האחרונים שיבש את תכניות ההליכה שלנו בשביל. אבל י אני שאתלונן, אחרי שהודיתי שהיה לי חלק בבזבוז מים בלתי נשלט. בזמן שחלף בין הפעם האחרונה שהלכנו לבין הקטע שנלך מחר היה לנו משבר. לא משבר הליכה. זה היה משבר קצב. ההליכה בקצב של שבוע 'כן' שבוע 'לא' יצרה תחושת צפיפות אצל חלק מהאנשים.

כשהוא הודיע על רצונו לפרוש מהג'וב הנחשק של המנהיג והמארגן, הדואר האלקטרוני התמלא בקולות מחאה:

אוי, אני מופתעת, לא ציפיתי שהדבר הנחמד הזה יגמר כל כך מהר.. בחלומי ראיתי עצמי הולכת עוד ועוד.
ממש קשה לי, . לקבל בהבנה אבל אני אתאמץ.
המתחיל במלאכה וגו'......לא ככה?! - עוד מצטערת אחת.
למה קיצרת לנו את היופי הזה שאתה עושה לנו? ומה עם השיר על השקדיה שאמורים להקריא ביום שישי הקרוב?
אי אפשר להותיר אותנו נטושים כך על השביל. אמנם השביל כבודו במקומו מונח, אבל התמכרתי ואי אפשר לגמול בצורה כזו חדה.
ממש נעצבתי כשקראתי את זה.
מיותר לציין שרוב המצטערות היו הבנות. הן אלה שהביעו את דעתן בקול. בכתובים. האם זה בגלל שהבנות תמיד מתאהבות במדריך של הטיולים?
מיד ארגנו כינוס חירום. בערב שישי גשום אחד יצאנו לפגישת שבילאים. הרעפנו דברי שבח והלל לפורש, על הארגון, על מנהיגות, על נועם הליכותיו ועל זה שלא רוצים להפסיק. בחרנו מנהיג חדש וחזרנו לדרך. בהשוואה לפוליטיקה המקומית, חילופי המנהיגים אצלנו עברו בזעזועים קלים יחסית.
וכך אחרי שבועות של גשם, מחר בבוקר נכבוש ברגל את קטע 11בשביל, ממשהד דרך ציפורי לצומת המוביל. הקטע הזה של השביל עובר באזור שהיה אחד המרכזים הרוחניים הגדולים בתקופת בית שני.

היציאה אל הטבע וההליכה בשביליו מפגישה אותי עם מרבדי הפריחה. זו הזדמנות לנקודת מפגש בין הטבע והחקלאות שחוברים יחד. רחוק מריח הכימיקלים ומסימני הציוד חקלאי הכבד. אולי נפגוש בנביעת מים. מים שזורמים ורעש פכפוך המים כל כך נעימים לאוזן.. לא מפל מרשים, לא טבע גדול. לא מופעים דרמטיי, רק פכפוך עדין של מים קרירים זורמים. .

היציאה החוצה מאפשרת לי מנוחה אמיתית מהמחשבות על העבודה ועל הדברים שמעסיקים אותי בימים האחרונים. המפגש עם הטבע מאפשר לי להקשיב לקולות שנמצאים בי. לא תמיד אני מוצאת את התדר אל עצמי אבל אם אני מחפשת, בדרך כלל אני גם מוצאת. האפשרות לעצור ולהקשיב אל עצמי פנימה היא משהו רב עוצמה. אני חוזרת מהשביל אחרת.