הירוק של יום שישי היה ירוק מאד. החוץ היה רחוץ למשעי אחרי הגשמים הרבים. תענוג להסתובב  מוקדם בבוקר בסמטאות הכפר משהד בדרך הנוף הצופה אל בקעת בית נטופה ואל מאגר אשכול.

אנחנו בפתחו של קטע מס' 11. ההתנהלות של הבוקר לפני תחילת המסלול הפכה כבר לשגרה. קפה/תה של בוקר, קופסאות מלאות בעוגיות, מעשה ידיהן של אופות השביל, נשלפות מהתיקים. "כדאי לך לטעום" מציעה זו את שלה והאחרת ממהרת להעיד "אלה עוגיות בריאות". על הבוקר מחלקים מחמאות לעוגיות הטעימות ומחליפים מתכונים. לקראת השעה שבע אורזים הכל ולדרך...

הכפר ישן. הכל כלכך נינוח ורגוע. השיחות הראשונות יש להן אופי של 'מה נשמע' ושל התעדכנות מהירה מהפעם הקודמת, מתוודעים למצטרפים החדשים ועושים ספירת מלאי על השרירים התפוסים מהמסלול הקשה של הפעם הקודמת.. מדד 'הקטע הכי קשה' עולה כל פעם מחדש. יש ויכוח נצחי בין קטע 10 מהפעם הקודמת לזה של נחל עמוד (קטע 6) – עוד אין הכרעה ברורה איזה קטע היה קשה יותר.

צינת הבוקר גורמת לנו ללכת בקצב מהיר כדי להתחמם. שי כאלה שכבר מתחילים להתקלף. אני עוד לא. עוד לא מספיק חם לטעמי. מבחן הבוקר  הראשון הוא לקרוא לפרחים בשמם. אני ממש גרועה בזה. בקושי אני מבחינה בין כלנית לנורית ואני מתפעלת מאלה שיודעים..באמצע יש שינוי בתכנית – אנחנו סוטים מהמסלול לעבר גבעה שנקראת 'גבעת סנדו'. מרחוק אפשר לראות שיש שם קרוון ודגל מתנוסס על ראש התורן. מרחוק עוד לא נפל לנו האסימון והוא גם לא נפל כשהתקרבנו. בדיוק כשהתארגנו לארוחת בוקר הופיע ג'יפ וממנו יצא עלם חמודות, כיפה על ראשו. הקרוואן, הוא סיפר נועד לסמן נוכחות בשטח. מפה נאבקים ב'פולשים' הערבים שרוצים להכנס לשטחים החקלאים לרעות את הבקר.. הוא סיפר על מארבים ולילות של שמירה ופיטרול.. ותפיסת פולשים

לאט לאט התבהרה תמונה של התארגנות שממומנת מתרומות פרטיות שמטרתה לתקוע יתד בלב האוכלוסייה הערבית ולדחוק את רגלי החקלאים הערבים שגרים באזור הזה מאות שנים. הסיפור נשמע כמו מאבק הירואי על גאולת האדמות וכו'...ולרגע כולנו הלכנו שבי אחרי מתק השפתיים ונעימות הסיפור והחיבור לאגדת סיפורי "השומר" ולגאולת האדמות של תחילת ההתיישבות (הם קוראים לעצמם "שומר ישראל"), ויריב, שעד עכשיו התאפק, התחיל בשאלות: של מי האדמות האלה? מי תומך בכם? מי ממן את כל הפעילות הזו? מה קורה עם החקלאים שהיו פה לפניכם? והבחורצ'יק מספר על הגנת הגדר ועל התנהגות שמקבלת גיבויה מהמשטרה שלא עושה דבר בשביל לשמור על נורמליות באזור. אפשר היה לחוש בחוסר השקט שאחז בחלק מחברי הקבוצה.

הקבוצה שירדה מן הגבעה היתה אחרת מזו שעלתה אליה.

הרוח הנעימה התחלפה בביקורת על דרך ההבעה ועל כך שזה לא מכבד את הקבוצה ומה 'הוא' יחשוב עלינו, ויותר מפעם נאמר ש"יש דרך להביע דברים" ו"שמי שזה לא מוצא חן בעיניו שלא יקשיב" ושזה לא מנומס, ובדרך עד לעצירה הבאה הויכוחים לא פסקו. הרוח הטובה התחלפה במשהו אחר. עגמומי. וכשהגענו לחניה הבאה מצב הרוח היה אחר... משהו בסיסי לא הצליח לנו, אולי קוראים לזה לכבד את השונות ואולי סבלנות ואולי משהו אחר ...רק סטינו מן השביל ותראו לאן הסטיה הזו לקחה ובאיזו קלות היא חשפה את הבקיעים בחומת ה'הכל בסדר'.

הפסקת התה של אמצע הדרך היתה ניסיון לחזור אל מה שהיה לנו בהתחלה. חזרנו להלך בשביל אבל משהו משמחת השביל אבד לנו...אפילו הפריחה המשגעת והמראה הבהיר והצלול של בקעת בית נטופה לא הצליחו להחזיר לנו את הקסם שאבד לנו שם בגבעה.

בינות מרבדי הפרחים המרהיבים נשקפו אלינו המים הכחולים של מאגר אשכול, מרחוק ראינו עדר של סוסים וסוף המסלול כבר היה ממש קרוב. כמעט לפני סיום אמר פתאום יריב לזוגתו: "אם הייתי צעיר בשלושים שנה הייתי משכיב אותך כאן על מרבדי הפרחים האלה". והיא חייכה. ואני חשבתי לעצמי הצהרה יפה כזו כבר מזמן לא שמעתי. מסוג הדברים שמתאים לסיים איתם את החלק הזה של השביל.