כשיצאנו בשש בבוקר ללשכת הגיוס החושך נראה טבעי, כשחזרנו, הבית פתאום נראה חשוך כל כך.  החדר שלו היה חשוך במיוחד. אני כל כך רגילה שתמיד יש שם תנועה, או שזה האור הדולק, המחשב או הילדים שמסתובבים שם. עכשיו היה שקט. שקט מדי. מיהרתי להרים את התריס, אולי האור שיכנס מבעד לחלון יאיר את החדר שנראה כאילו הוא קפא. אספתי את האריזות של החולצות ואת העטיפות של המנעולים והפנס. "שיפצורים" אני חושבת, מה זה בדיוק? כל מיני מילים מושגים התערבבו לי בראש בימים האחרונים. חייכתי כשאספתי את הבגדים שהיו זרוקים על המיטה ועל הכסא. בבוקר כשנסענו הוא התלונן שאני לא עושה את הכביסה שלו מספיק מהר, עכשיו כבר לא צריך למהר עם הכביסה. יש לי זמן עד יום שישי הקרוב. חוצמזה, חשבתי, כמה מזה הוא כבר יספיק ללבוש כשיגיע הביתה לשישבת?

כשאני אוספת את הדברים בחדר שלו, אני עושה לי בלב רשימה של הדברים שאני אתגעגע אליהם: המוזיקה בקולי קולות שממלאת את החדר, הסמסים של ה"בוקר טוב" שהוא שולח לי בצהרים כשהוא מתעורר, השאלה הנצחית "כמה זמן אני צריך לחכות לקפה שהבטחת שתעשי לי?", בלילה לפני אני הולכת לישון אני מסדרת לו את המיטה ומדליקה את הסדין החשמלי שיהיה לו חם כשיבוא, בבוקר מוקדם אני עושה סיבוב אצלו בחדר, מכבה את הטלוויזיה, מלטפת את ראשו ומגניבה לו נשיקה. עם מי אני אתייעץ אם 'זה יפה או לא?' ומה עם הבדיחות וההסתלבטויות עלי? וה'רוח שטות' שכל פעם התגלתה לנו במקום אחר, בלתי צפוי בעליל..בבחינת כל יום וההפתעה שלו.

אתמול בלילה כתבתי לו מכתב. ידעתי שלא יהיה לי מתי להגיד לו מה שאני רוצה להגיד ובטח מרוב התרגשות אני אתבלבל ואשכח כל מה שתכננתי, וחוצמזה החברה שלו באה גם. ובטח כשאתחיל לדבר הגרון יחנק לי מדמעות ויותר טוב שזה לא יקרה. "את עושה לי פאדיחות" הוא יגיד לי אחר כך. וכשכתבתי התרגשתי לחשוב על הילד הזה שלי שהיום הלך לצבא.

שמונה עשרה שנים שאני והוא גדלים ביחד. הוא גדל והפך לעלם חמודות ממש גאווה לעיניים ואני, למרות שהיו לי קבלות לא מבוטלות ונסיון בגידול ילדים, איתו שום דבר לא נחשב. איתו למדתי שצריך להתחיל הכל מהתחלה. הוא  לימד אותי להקשיב, לא למהר לשפוט, להאמין בו, לראות את החיובי שבכל מצב, ראיתי את שיקולי הדעת שלו במצבים שונים, ראיתי אותו... ושמעתי אותו.. וגיליתי בו דברים – ואני כותבת והלב שלי מתרחב מגאווה. ואמצע הלילה ואני כותבת ובוכה... והעצב של הפרידה והשמחה מתערבבים בתוכי ככה שאני כבר לא יכולה להפריד אילו מן דמעות באות מהשמחה ואילו מהכאב.

בבוקר התארגנו מהר, אספנו את החברה שלו, קיללנו בפקקים ובסוף הגענו. וברגע מסויים קראו את שמו והבנו שצריך להיפרד. סיבוב אחרון של חיבוקים, טפיחה אחרונה על הכתף ועוד עצה אחרונה שהוא בטח כבר לא שמע, הוא עלה לאוטובוס שעמד ברציף של הנסיעות המיוחדות, זו באמת נסיעה מיוחדת. ישירות לבקו"ם בלי עצירות בדרך. מבט אחרון ואחרי זה הלכנו לחניה.

כשנכנסתי הביתה באופן טבעי הלכתי לחדר שלו כמו שאני עושה בכל פעם רק כדי לגלות שהפעם הוא כבר לא שם...ושאני כבר מתגעגעת..