הייתי צריכה לעשות טסט לאוטו. עד מחר. נזכרתי בזה אתמול.

הלכתי לשלם את אגרת הרישיון וכבר שמתי פעמי לנסוע למכון הרישוי.

לפני הנסיעה בדקתי אם יש בידי את כל המסמכים הדרושים. להפתעתי גיליתי שחלק לא נמצא.

התחלתי לחפש. הפכתי כל פינה אפשרית. ניסיון לשחזר את הפעולות האחרונות. כלום: "מה לעזאזל עשיתי עם הרישיונות?"

חיפושים בכל מקום אפשרי. כמובן שלא מצאתי

בדרך מצאתי כל מיני מציאות שבכלל לא ידעתי שהלכו לאיבוד. היה נחמד להיפגש שוב...

והיכן הניירות נמצאו בסוף? במקום הכי טבעי – באוטו. מסתתרים מתחת לאיזה CD נהדר, של ארקדי דוכין

סוף טוב הכל טוב. הספקתי לעשות טסט בזמן. הטסט עבר בשלום והניירות  שבו למקומם, עד לשנה הבאה או עד לביקורת הבאה של המשטרה, או עד האיבוד הבא.

זה ממש לא מתאים לי הבלבול הזה. בדרך כלל אני לא כזו.

אכן הייתי מאד מבולבלת

___________________________________________________________________

במכון הכושר שבו אני מתעמלת בקביעות יש בכל שנה תחרות על אחד המכשירים.

בשנה שעברה התחרות היתה על מכשיר החתירה

אני זכיתי במקום השלישי – לקבוצת הגיל שלי.

השנה התחרות היא על מכשיר אחר – ה-cross trainer, מכשיר שדומה קצת לסקי מסוג cross country.

עלי להגן על התואר שלי מהשנה שעברה, לא?.

זה אומר שאני נכנסת לתכנית אימונים רצינית....

___________________________________________________________________

לפעמים נורא בא לי לבכות

בכי זה טוב. כי הוא עוזר להוציא החוצה קצת מן המועקות.

מצד שני, מה זה פותר? כלום.

מה עושים?

בוכים לסירוגין.

קצת כן וקצת לא

קצת נשמע מגוחך, לא?